ירה

ירה
פעליםLeave a Comment on ירה

ירה

ירה

פורסם לראשונה ב- 24.5.20

מרחבא
שלום לכולם,
מילת היום מופיעה בזכותו של ידידי יפתח גץ.
אז מילת היום היא –
טַחּ’ طَخّ – ירה; היכה, סטר
לשמיעה:

תזכורת: האות הערבית ח’א خ נהגית כמו כ לא דגושה בעברית, למשל במילה: בִּכלל
יפתח שלח לי סרטון מ- 10.4.20, שעבר באחת מקבוצות הווטסאפ של דיווחי התנועה.
הסרטון צולם על ידי נהג משאית שצילם דרך חלון הצד של משאיתו רכב פורד פוקוס שעמד לידו, ובו יושב על המושב האחורי גבר חסר-תנועה ללא חולצה, מגואל כולו בדם.
הנהג מסביר:
شوفو هادا ع معبر قلنديا
أبصر شو قصّته
هو مطخوخ ومضبوب
الله يستر
שופו האדא ע מעבר קלנדיא
אבצר שו קצתה
הו מטח’וח’ ומצ’בוב
אללה יסתר
תראו את זה, במעבר קלנדיא (צפונית לירושלים)
לא יודע מה הסיפור שלו
הוא ירוי ומדמם
שלא נדע/האל ישמור
=-=-=
בקיצור, לא נעים.
וכן, ירה אומרים גם רַמַא رمى או אַטְלַקֶ אלנַּאר أطلق النّار (בסוריה אומרים גם קַוַּס قوّس, מלשון [חץ ו]קשת), אך לא בשורשים האלה עסקינן היום.
השורש הערבי ט.ח’.ח’ (בגזרת הכפולים) עוסק בירי.
הוא נוטף ערבית מדוברת; אם יש פה מילים שאני מגדיר אותן “ספרותיות להחריד”, אז פה אני במגרש הביתי ביותר של הערבית המדוברת.
ויש לנו פה…
אונומטופיאה קלאסית: מילה שהיא חיקוי הצליל בטבע. איזה צליל עושה ירי? טח’ טח’, נכון? אז הנה, קיבלנו פועל ושורש ונטייה דקדוקית שלמה…
באופן צפוי, לצד שורש בגזרת הכפולים קיימת הגרסה המרובעת שלו עם אותה משמעות: טַחְ’טַח’ طخطخ.
* הפועל טַחּ’ طخّ, הוא מילת היום, בבניין הראשון. הוא קיים בספרותית במשמעות של “נעשה רשע”, אך אינו שימושי כלל ואינו קשור למילת היום
* טַחּ’ طخّ, בצורת שם הפעולה/מצדר של הבניין – ירי (על כל סוגיו, ויש, מַא שַאאַ’ אללָּה, הרבה)
* טֵיח’ טַחּ’ طيخ طخّ – מכות (ביטוי שכולו אונומטופיאה אחת גדולה)
* טַאחֶ’ח’ طاخخ, בצורת הבינוני הפועל של הבניין, על דרך גזרת השלמים – יורה
* מַטְח’וּח’ مطخوخ, בצורת הבינוני הפעול, היא המילה שמופיעה בסרטון שקיבלתי – פגוע מיריות, הרוג מיריות
* טַחַּ’ה طخّة – מעט, קצת
* הפועל אִנְטַח’ انطخّ בבניין השביעי – נורה, ירו בו
* טֻחּ’ֹה טֻחּ’ֹֹה אִכְּסֶר מֻחּ’ֹה! طخّه طخّه اكسر مخّه – חסל אותו! שבור לו את הראש! (מיל’: יְרֵה עליו, יְרֵה עליו, שבור את מוחו!)
* יַא טֻחּ’ו יַא אִכּסר מח’ו يا طخّه يا اكسر مخّه – או שתירה בו, או שתשבור לו את הראש. זו אמירה בסגנון: אם לא בכח אז ביותר כח, וגם כאשר הפתרון הורס גם ככה את כל העסק, כלומר כל האפשרויות גרועות (תודה על התוספת לקורא מיכה חנונה)
וכן, צורת הציווי בעברית של הפועל ירה היא יְרֵה!
הוא יָרָה בעבר, הוא/אני/אתה יורֶה כעת, אני אִירֶה בעתיד (תמיד עם יוד, בכל סוג כתיב), אתה תִּירֶה, אנחנו נִירֶה (תִּירָא, או אל תִּירָא [ישראל], זה משהו אחר…) ובציווי: יְרֵה! ואת יְרִי!
לא פלא שפקודת הירי בעברית היא פשוט: אש!
אני יודע שהלסת שלכם שמוטה עכשיו. הכל בסדר. נא לא לירות עלי. תודה… זה לא כזה נורא.
=-=-=
ועתה, גבירותיי ורבותיי, קבלו את אחד ה-ביטויים; אחת מ”יצירות המופת” הלשוניות; פנינה לשונית ייחודית ומרטיטה:
וַקֶּף וִלַּא בַּטֻחַּ’כּ! وقّف ولّا بطخّك – עצור או שאני יורה (בך)!
כן כן, המשפט האלמותי הזה מ”נוהל מעצר חשוד”, שכל מי ששירת בצבא נחשף אליו בזמן זה או אחר.
מתי החייל הממוצע שומע אותו לראשונה? בטירונות, כמובן.
ומי נמצא בטירונות? מצד אחד כל חייל שהוא, לא משנה מיהו ומה עתידו בצבא, ומצד שני סגל הפיקוד, שבטירונות “כלל צה”לית” הוא – איך נאמר זאת בעדינות – בסדר…
אז גם אני ומִשְמניי הגענו לטירונות, הרחק אחורה בזמן, בתחילת שנת 1989, בחורף קר וגשום.
והמפקדים רבי-החשיבות-העצמית הקריאו באוזנינו את הפקודות, והגיעו למשפט הזה, “עצור או שאני יורה”, בגרסתו בערבית, שכן בארצנו הקטנטונת רוב הסיכויים שמי שאיישם עליו את הנוהל יהיה ערבי (ולא, לשם שינוי אין סרקזם בקולי).
יש פחות חולֵי קורונה בעולם מהדרכים בהם דוברי עברית שיבשו ומשבשים את המשפט הזה;
במשפט הזה יש צלילים/אותיות/עיצורים שאין בעברית, יש נחציות, יש דיגוש, יש הטעמה, יש הנגנה ערבית.
אבל הוא כתוב בכל הפנקסונים הקטנים שמחלקים לחיילים בעברית, והם משננים אותו, ורוב הסיכויים שאם ייקלעו לאירוע בו יצטרכו לבצע נוהל מעצר חשוד, אם בכלל ידעו לתפקד בקור רוח, הם לא יזכרו אותו, ו-ודאי שלא יבטאו אותו כמו שצריך.
עכשיו מילה ברצינות:
פקודות אלה, כמו שלמדנו בצבא, “נכתבו בדם”. גם בלי מרכאות: נכתבו בדם.
אם אתם, כסגל פיקוד, רוצים להכשיר את החיילים לפעול, להגן על עצמם וגם להגן על המולדת, זה יהיה מגוחך כאשר הם צועקים לעבר האויב גבב צלילים חסר פשר, שהם עצמם אינם מבינים אותו ועל אחת כמה וכמה זה שמולם, שאולי – אילו רק היה מבין מה שאומרים לו – היה מחליט לעצור פן יירו בו…
הצורה המצחיקה ביותר בה שמעתי שמעוותים את הביטוי היא:
וַקַף וַלַא בַּדְחַכּ – עצור, בהגייה יידישאית-גרמנית, vakaf, משל היינו בבסיס טירונים בלודז’, vala במלרע, ואז… بضحك
התרגום של היציר הלשוני הוולגארי הזה הוא: מילה לא ברורה – וְלא אצחק!
שמעת מחבל ארור!? אני על סף להתפקע פה מצחוק מכל הסיטואציה הזו!!! (איפה אמא? אני רוצה הביתה…)
ועוד מילה אישית: בלי קשר לדעותיי הפוליטיות, חבל לי, כאדם, שהמשפט הערבי השלם הראשון, שישראלים רבים לומדים, נלמד רק בצבא והוא עוסק באיום בירי (השני הוא: ג’יב אלהויה! תן את תעודת הזהות).
חבל שלא לומדים שנים קודם לשאול, בהקשרים אזרחיים ויומיומיים, “מה שלומך” או אפילו “איזה טעם גלידה את אוהבת?”.
ובבניין ציון ננוחם.
=-=-=-=
אז הנה, בצורה מסודרת, לטובת מי שלא שירת בצבא או מי ששירת מזמן ושכח או מי שעדיין משרת וצריך לרענן נהלים…:
“הוראות פתיחה באש בצה”ל
מבנה הוראות פתיחה באש בצה”ל מעוגן בפקודות מטכ”ל. יחד עם זאת, יש באפשרותם של אלופים לשנות את ההוראות בהתאם לתנאים שבהם חייליהם נתונים. ההוראות משתנות מאזור אחד למשנהו, אולם המבנה הבסיסי של ההוראות הוא:
כאשר חייל חש סכנת חיים ברורה ומיידית, לו או לאחר (זיהוי אמצעי, כוונה ויכולת), מותר לו לפתוח באש על מנת לנטרל את האיום.
במקרה של זיהוי דמות חשודה (‘נוהל מעצר חשוד’) – זהו הנוהל הבסיסי:
* החייל קורא לעבר הדמות החשודה שלוש פעמים: “עצור, עצור, עצור!” (בערבית : עצור = “וואַקֶף”).
* החייל קורא: “עצור והזדהה”, או “עצור, סיסמה”.
* החייל קורא: “עצור, או שאני יורה!” (בערבית – “וואַקֶף וואַקֶף, וִלַ֘א אַנַא בַטוּחַק!”).
* אם נשקו של החייל טעון (בהתאם לפקודות או לנסיבות), ההוראה היא לבצע קודם כל דריכה בהפגנתיות – לשם הרתעה, ולאחר מכן – שתי יריות אזהרה בכינון הנשק בזווית של 60 מעלות למעלה. אם הנשק לא טעון, החייל מכוונו בזווית של 60 מעלות לעבר גזרה ריקה, ודורך בהפגנתיות את נשקו – לצורך הרתעה בלבד, ובשלב נוסף, אם יש בו צורך, מכניס מחסנית, ודורך את הנשק לשם הרתעה, לפני השלב שבו הוא יורה יריות אזהרה כאמור.
* החייל יורה לעבר רגלי הדמות החשודה.
* לחייל מותר לירות לעבר מרכז הדמות, על מנת להרוג – במקרה שהדמות מסכנת את החייל או אדם אחר, באופן ברור ומיידי.
פעולות אלו מבוצעות באופן עוקב עד שהדמות עוצרת ומזדהה, ובמקרה זה על החייל להתחיל לפעול על פי נוהל מעצר חשוד. במקרה שהדמות מתחילה לירות על החייל או על אנשים אחרים באזור, או שהחייל מזהה בוודאות שהדמות מהווה סכנה ברורה ומיידית לו ולסובבים אותו, הוא יורה לעברה על מנת להרגה. כמו כן, במקרים בהם מנסים לחטוף את החייל או את נשקו, הוא רשאי לירות על מנת להרוג. על פי הגדרות ההוראה, יידוי אבנים, אשר אינו מהווה סכנת חיים וודאית, אינו מצדיק ירי על מנת להרוג.
בשעת מלחמה הוראות אלו נוקשות פחות – חיילים מורשים לירות על כל דמות או רק”ם (רכב קרבי משוריין) שמזוהה כאויב. על פי החלטת שרשרת הפיקוד, נוהלי הפתיחה באש משתנים מנהלים פסיביים (ירי תגובה בלבד בעת זיהוי אויב – למשל, בשעה שבה הלחימה מופסקת לאחר כניסתה לתוקף של הפסקת אש) לנהלים בעלי אופן אקטיבי (ירי יזום בעת פעילות צבאית) ולחלופין” (ויקיפדיה).
שיהיה יום מצוין,
ימאמה, שלו ורני

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Back To Top