עקרת בית

עקרת בית
פעלים שמות עצם (מוחשיים)Leave a Comment on עקרת בית

עקרת בית

עקרת בית

פורסם לראשונה ב- 9.12.18

מרחבא
שלום לכולם.
מילת היום מופיעה, בעקיפין, לבקשתו של הקורא Eliyahu Segev.
אליהו הגיב בזמנו לפוסט על חת’יאר (זקן), שאל אם במדוברת זקנה היא חִ’תְיַארַה או חִ’תְיַארֶה.
הוא ביקש גם שנתייחס לכלל “עטר צחק”.
על כל אלה – בהמשך הפוסט.
אז מילת היום היא –
רַבֶּّתֶ אלְבֵּית رَبّة الْبيت – עקרת בית
לשמיעה:

הפוסט היום ארוך במיוחד;
הוא בעצם מיחזור של שלושה פוסטים שלנו מהעבר:
אחד עוסק במילת היום, שנבחרה רק לצורך הדגמה,
והשניים האחרים עוסקים בסוגיות דקדוקיות ופונטיות, אז אם תתעקשו לקרוא אותם ותרגישו אחריהם לא טוב, מטושטשים וחלשים, קחו איזו סופגניה להעלאת רמת הסוכר בדם…
פוסט 1:
המילה היום מופיעה לבקשתה של הקוראת Haya Levy:
מילת היום היא –
רַבִּי رَبِّي – אלוהיי
לשמיעה:

השורש הערבי ר.ב.ב עוסק בעיקר במילת היום, שתכף נרחיב עליה, וגם בגידול וחינוך (נדיר וספרותי).
המילה רַבּ נפוצה ביותר, כמעט אין שיחה בה היא לא תעלה, ואף יותר מפעם אחת. להלן העיקריים במופעיה:
* הפועל הספרותי רַבַּ ربّ בבניין הראשון – גידל; עמד בראש (אינו בשימוש. דומה מאוד לפועל אחר, שימושי מאוד, באותה המשמעות: רבא ربّى)
* הפועל הספרותי רַבַּבַּ ربّب בבניי השני – גידל, חינך (כנ”ל. הפועל רבא ربّى)
* רַבַּאבּ رباب או רַבַּאבַּה ربابة – כינור פרימיטיבי בעל מיתר אחד (היה לנו פוסט עליו לפני שנה)
* רַבּ ربّ וברבים אַרְבַּאבּ أرباب – אדון, בעל, שליט
* רַבֶּ אלְבֵּית ربّ البيت – בעל הבית
* רַבַּה ربّة – אלילה; גבירה
* רַבֶּתֶ אלְבֵּית ربّة البيت – עקרת בית; בעלת הבית
* רַבֶּ אלְקַבִּילַה ربّ القبيلة – ראש השבט
* אַרְבַּאבֶּ אלְאַרְצ’ أرباب الأرض – אלוהי הארץ (ספר של ג’בראן ח’ליל ג’בראן)
* רַבַּאנִיּ ربّانيّ – אלוהי (שם תואר)
* אַלרַּבּ الرّبّ – אלוהים, הריבון
* אַלְחַמְדֻ לִלָּה רַבֶּ אלְעַאלַמִין الحمد لله ربّ العالمين – השבח לאל ריבון העולמים
* יַא רַבּ! יַא רַבִּי! يا ربّ، يا ربّي – הו אלוהים! אלוהיי! (הבעת התפעלות, שמחה, תמיהה, כמיהה ואפילו עצב)
* בִּרַבַּכּ?! بربّك – תישבע! בחייך? (מיל’: באלוהיך?)
* רַבְּנַא יְסַהֶּל / יְיַסֶּר ربّنا يسهّل / ييسّر – אלוהינו יקל (שני הפעלים פירושם יקל)
* נֻחְמֹד רַבְּנַא نحمد ربّنا – אנו מודים לאל; תודה לאל
* רַבֶּנַא יְחָ’לִּיכּ ربّنا يخلّيك (בעיקר במצרים) – תהיה לי בריא, שאלוהינו ישמור עליך; תודה; אנא ממך!
* מִן בֻּקַּכּ לַרַבֶּ אלסַּמַא من بقّك لربّ السّما – מפיך ל(אוזניו של) אלוהי השמיים
* אִבְּלִיס יִעְרֶף רַבֹּה לָכֶּן יִתְחַ’אבַּת إبليس يعرف ربّه لكن يتخابت – אינו מתנהג כהלכה, למרות שהוא מכיר את הכללים (מיל’: השטן מכיר את אלוהיו, אך בכל זאת נוהג ברשעות)
=-=-=-=-=
פוסט 2:
ה”אות” הבלתי רשמית שנעסוק בה היום היא:
תאא’ מרבוטה ة (מילולית: האות תאא’ קשורה)
לפני שנדבר על ערבית מדוברת, נדבר על ספרותית, אבל לפני הכל – מה קורה בעברית?
נדגיש, שהדיון שלנו היום עוסק אך ורק בשמות עצם. לא בפעלים ולא במיליות.
איך הופכים בעברית, ברוב המקרים, שם עצם זכר לנקבה? מוסיפים ה:
ילד – ילדה
כלב – כלבה
מלך – מלכה
תלמיד – תלמידה
(כן, יש גם צורות נקבה שמסתיימות ב- ת, כמו מנהלת, חיילת, מתנחלת, אבל לא עליהן אני רוצה לדבר. בכל מקרה, זכרו את ה- ת בסופן, תכף נחזור אליה)
כשהמילה בנקבה במעמד דקדוקי ניטראלי, לא בסמיכות ולא בהטיית הקניין (מיד הסברים) – יש ה אילמת בסופה: yalda. זו סתם הברה פתוחה, אין שם עיצור.
אולם כשהמילה משנה את מעמדה הדקדוקי, והיא נכנסת למעמד נסמך (המילה הראשונה בין השתיים, השנייה נקראת סומך) בסמיכות (שני שמות עצם שיש ביניהם קשר של שייכות [בעיקרון], כמו: שעון יד, מכונית השר, גלידת אגוזים), ה- ה הזו הופכת ל… ת!! (זוכרים אותה?):
ילדת בית, כלבת רחוב, מלכת אנגליה, תלמידת כיתה א’.
וכשמוסיפים לשם כינוי שייכות או קניין מה קורה? גם מקבלים ת!:
ילדתי, כלבתו, מלכתנו, תלמידתם.
נסכם: סימן הנקבה בשפות השמיות הוא הצליל t, שבא לידי ביטוי לפעמים, כשהמילה בנקבה במעמד עצמאי, עם התנועה a. אולם תנועה זו משתנה חיש קל בזמן שינוי המעמד הדקדוקי וחוזרת ל- t המקורית.
נעבור לערבית הספרותית:
בספרותית המצב כמעט זהה לעברית, עם טוויסט של תחכום:
גם בערבית מוסיפים ה בסוף שם בנקבה, אולם מכיוון שהם הבינו שהצליל הזה של ה נחה הוא זמני בלבד, הם לקחו מה- תאא’ הרגילה את הניקוד הדיאקריטי (מבחין) שלה, והוסיפו אותו (את שתי הנקודות) על ה- ה.
גאוני, לא?
כאילו אומרים לנו: זו ממש לא ה עיצורית, וגם לא ממש ה נחה. זה מצב נזיל (ומילה על השם: מדוע תאא’ קשורה? כי שמה המלא של התאא’ הרגילה הוא תאא’ מפתוחה, פתוחה, וכאילו לקחו את שני צידיה של המפתוחה וקשרו אותם לכדי עיגול, וכך נוצרה הקשורה, המרבוטה).
אז כשמילה עם תאא’ מרבוטה עומדת במעמד עצמאי נשמע ה נחה: מַלִכַּה ملكة – מלכה, או דַוְלַה دولة – מדינה (dawla, מילה שאינה נגזרת מצורת זכר, וגם יש כאלה).
אגב, זוכרים שיש יחסות בערבית ספרותית? אז מי שמקפיד לנקד כל מילה ניקוד סופי לפי היחסה התחבירית שלה, ינקד גם את התאא’ המרבוטה והיא תישמע, כמובן, כ- ת.
אם מוסיפים לשם כינוי קניין – התאא’ המרבוטה תיהפך ל- ת בדיוק כמו בעברית: דַוְלַתִי دولتي – מדינתי
אולם!!! וכאן השוני הגדול בין עברית לערבית, שעושה צרות צרורות לתלמידי ערבית רבים, בסמיכות התאא’ מרבוטה נשארת כפי שהיא (בניגוד לעברית), אולם נשמעת כמו ת (כמו בעברית):
דַוְלַה (נשמע: דַוְלַת) אִסְרַאאִ’יל دولة اسرائيل – מדינת ישראל
לפני שנעבור לראות מה קורה במדוברת, שתי הערות:
1. כפי שהבנו, זו אות שתופיע תמיד בסוף מילה
2. יש מקרים בהם נראה תאא’ מרבוטה בסוף מילים בצורת הרבים שלהן דווקא, ללא קשר לציון מין נקבה. זה לא כזה נפוץ, אבל קיים. זוכרים את המילה סֻאַ’אל سؤال (שאלה)? אז שאלות אומרים אַסְאִ’לַה أسئلة
במדוברת הייחוד הוא רק בצליל לפני התאא’ המרבוטה. אבל מכיוון שגם כך הפוסט הזה יצא ארוך – על כך, קוראים יקרים, מחר.
פוסט 3:
אתמול למדנו מה זו תאא’ מרבוטה.
היום נלמד על ההתנהגות שלה במדוברת של אזור אלשאם, הלבנט, האזור “שלנו” (כי במצרים, למשל, לא מדברים כך והיא נהגית כמו בספרותית).
הפוסט היום מוקדש ל Yehuda Katz, שהנושא הזה העסיק אותו רבות בחודשים האחרונים וביקשתי ממנו שיתאזר בסבלנות. יהודה, שלדעתי (לא בדקתי) הוא המבוגר בין קוראי הדף הזה, משמש באופן בלתי רשמי גם כמַגִּיהַּ שלו (הוא מוצא לי לא פעם טעויות שנכתבו מחוסר תשומת לב).
בספרותית, כמו בעברית, הצליל לפני התאא’ מרבוטה הוא a.
בעברית יבוא קמץ לפניה: תלמידָה,
בספרותית – סימן הניקוד פתחה: תִלְמִידַ’ה تلميذَة
במדוברת הצליל משתנה ל- e (אין סימן ניקוד בערבית שמבטא צליל זה): דַוְלַה (מדינה) הופך ל- דוֹלֶה, תלמידַ’ה ל- תלמידֶ’ה, השם פַאטִמַה فاطمة (זוכרים? בתו האהובה של הנביא מוחמד) הופך ל- פַאטְמֶה, ויש עוד אלפי דוגמאות.
אז זהו, אפשר להתקדם?
לא.
כי לכל כלל יש יוצא מהכלל.
זוכרים שיש אותיות (עיצורים) גרוניות בשפות השמיות? הגרוניות בערבית הן א’ ء (ההמזה האהובה שלנו), ה ه, ע ع ו- ח ح, אליהן מצטרפות גם ע’ غ ו- ח’ خ (שתיים משש האותיות שאינן קיימות בעברית, על הכל דיברנו פה בעבר), שנהגות/נחתכות טיפה מעל הגרון, בלוע.
זוכרים גם שיש אותיות נחציות (צלילים “רגילים” שנהגים עם לחץ מכיוון הגרון)? צ ص, צ’ ض, ט ط, ט’ ظ ו- ק ق? (ברשימה זו עוד שתי אותיות שאינן קיימות בעברית)?
בקיצור, כל האותיות האלה, בגלל חיתוכן בגרון, בסביבתו או בהשפעתו, אינן רוצות לקבל e לפני תאא’ מרבוטה אלא לשמור על הצליל המקורי a, שהוא גרוני גם כן, והן נהגות כמו בספרותית:
בְּצַ’אעַה بضاعة – סחורה, בֵּיצַ’ה بيضة – ביצה, בַּטַּה بطّة – ברווז, פַצִ’יחַה فضيحة – חרפה (“פדיחה”), גַ’בְּהַה جبهة – חזית, מַחְ’לוּעַה مخلوعة – שובבה; משוגעת, וכו’.
דוגמה יפה להמחשה יש בביטוי רַאיְחַה וּגַ’איֶה رايحة وجاية – הולכת ובאה. המילה ראיחה מסתיימת ב- ח גרונית, והצליל a נשמר. המילה ג’איה, לעומתה, מסתיימת ב- י, שאינה גרונית או נחצית, ולכן יש צליל e (ראיחה – מהשורש ר.ו.ח. לכן, מאותו השורש, אסתראחַה, הפסקה, מנוחה, גם במדוברת, ומרתאחַה – נינוחה, גם כן).
והנה שתי דוגמאות לא הכי חינוכיות, אבל מדהימות מבחינה לשונית:
נוֹמֶה בַּלַא קוֹמֶה نومة بلا قومة – שינה ללא קימה (מאחלים למי שאנו מאחלים לו ש….). שתי המילים מסתיימות עם צליל e.
רוֹחַה בַּלַא רַגְ’עַה روحة بلا رجعة – הליכה ללא חזרה (כנ”ל). שתי המילים עם צליל a, מבינים למה, נכון?
זהו? עכשיו אפשר ללכת להסדיר נשימה בצד או לשתות משהו?
לא. כי יש עוד יוצא מהכלל. האות רא ر, המקבילה ל- ר בעברית.
האות הזו, שאינה גרונית, “עושה בעיות” גם בעברית, למשל אי אפשר להדגיש אותה עם דגש חזק. בערבית היא עושה בעיות לפני תאא’ מרבוטה במדוברת:
היא שומרת על הצליל a כאילו הייתה גרונית, למשל במילים סַיַּארַה سيّارة – מכונית, מַרַה مرة, אישה, או מַרַּה مرّة (השוני בדיגוש) – פעם, אולם מקבלת e אם בספרותית, במקור, הצליל לפניה היה i, או שיש לפניה בכל מקרה צליל i. למשל העיר נצרת נקראת במדוברת אַלנַּאצְרֶה النّاصرة, כי בספרותית שמה אַלנַּאצִרַה (משמעות השם, אגב, “המנצחת”), ודוגמה נוספת: כְּבִּירֶה كبيرة – גדולה.
התופעה שלמדנו היום נקראת אִמַאלַה, שזה הטייה, בערבית. למה הטייה? אולי הטייה של התנועה, לא יודע באמת למה קוראים לזה ככה.
אם ניישם את כלל האמאלה על המילה אמאלה עצמה, נקבל אִמַאלֶה (לא אמאל’ה!!!, אלא אמאלֶה, מבוטָּא כמו פינאלה).
וכן, בניב הלבנוני יש אמאלה כזו, וגם מסוג אחר, אבל די להיסחף פה…
לא הבטחנו שזה יהיה קל. 🙂
יאללה, משוחררים, מַעַ אלסַּלַאמֶה مع السّلامة (להתראות).
=-=-=-=
חוזרים אליך, אליהו;
אז איך אומרים זקנה במדוברת?
ח’תיארַה, בדיוק לפי הכללים שלמדנו כעת.
ולגבי “צחק עטר”, אלו ראשי תיבות שמעולם לא שמעתי עליהם, אבל הבנתי שהם עוסקים בניקוד האותיות האלו לפני תא מרבוטה.
נעלבתי בשם אלף והא שאינן מופיעות שם, אך אולי אני מפספס משהו…
שיהיה יום מצוין ושבוע טוב,
ימאמה, שלו ורני

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Back To Top