פורסם לראשונה ב- 15.2.19
מרחבא
שלום לכולם,
מילת היום מופיעה לבקשתו של ידידי הקורא Ovadia Mizrahi.
אז מילת היום היא –
מְסַחַּ’ם مْسَخَّم – דפוק, גרוע, רע; מזוהם; מסריח, מפויח; מי שעשו בו מעשה סדום
תזכורת: האות הערבית ח’א خ נהגית כמו כ לא דגושה בעברית, למשל במילה: בִּכלל
בעבר פגשנו את מצ’רוב (מדרוב) כ- דפוק, אולם מצ’רוב מתייחס בעיקר לאנשים.
מסח’ם היא מילה קשה הרבה יותר, שיכולה להתייחס גם לבני אדם וגם לעצמים.
השורש הערבי ס.ח’.ם עוסק בצבע שחור של פיח ופחם, ובלכלוך.
האם השורש הזה קיים בעברית?
פתאום הייתה לי הארה, שכן.
מקובל לנתח את השורש העברי ש.ח.ם (צבע שָחוּם) כהלחם של שחור עם חום. שזה יפה. אבל למה צריכים הלחמים אם השורש המקביל בערבית עוסק בצבע שחור?
* הפועל סַחַּ’ם سخّم בבניין השני, שמילת היום היא צורת הבינוני הפעול שלו – גער, נזף; השחיר, פייח; לכלך; השחיר פניו של-; נאף, בעל, אנס; הסריח (בשר מקולקל)
* סַחַּ’מַ אללָּהֻ וַגְ’הַהֻ سخّم الله وجهه – הלוואי ואללה ישחיר פניו ויביישו
* הפועל תְסַחַּ’ם تسخّم בבניין החמישי – התלכלך מפיח; נבעל
* אַסְחַ’ם أسخم, במשקל הצבעים – שחור (לא בשימוש)
* סַחַ’ם سخم – שחור-
* סַחִ’ימַה سخيمة, בספרותית – טינה, שנאה
* סֻחַ’אם سخام בספרותית, סְחַ’אם במדוברת – שחור; פיח, פחם; זוהמה; איבר המין הזכרי
* סְחַ’אםֶ אלטִּין سخام الطّين – צירוף שיבוא בביטויים בסגנון לא איקס ולא נעליים: לַא בֵּית וַלַא סח’אם אלטין (לא בית ולא נעליים, ולא שום דבר. מיל’: הלכלוך/הרפש של הבוץ)
* סְחַ’אם וּלְטַאם سخام ولطام – אותו רעיון של הביטוי הקודם, בעיקרון, וגם משהו בסגנון: היו שם אנשים מה אנשים (רק לשם הדוגמה)
* יַתִים מַא שַאפְש אִשִי, שַאף סְחַ’אם אַבּוּה וּעִ’שִי يتيم ما شافش اشي، شاف سخام أبوه وغشي – תמים, לא ראה עולם, לא התנסה בדבר (מיל’: יתום לא ראה דבר, ראה [פתאום] את האיבר של אבא שלו והתעלף)
* מִן בַּרַּה רֻחַ’אם מִן גֻ’וַּא סְחַ’אם من برّة رخام من جوّا سخام / מִנֶּ אלְוִשּ רח’אם מנ אלְקַפַא סח’אם من الوشّ رخام من القفا سخام – אין תוכו כברו, לא כל הנוצץ זהב (מיל’: מבחוץ / מהצד של החזית שַיִש, מבפנים / מהצד האחורי זוהמה
בתמונה: גרייניק ואלתרמן
שיהיה יום נהדר, ושבת שלום,
ימאמה, שלו ורני
מיזם ערביט הוא זוכה פרס “קרן שרוני” לשנת 2022.
זהו מיזם התנדבותי ללא מטרות רווח. טעינו במתן קרדיט לתמונה או פספסנו אותו? עדכנו אותנו כדי שנתקן.
=-=-=-=
בעקבות הפוסט של אתמול על המילה פריצ’ה, כתב (גם) לנו Avshalom Farjun:
הבוקר אתגרתי אתכם עם פתגם (מצרי) – “الحَيَا سُنَّة ومَسْح الجوخ فَرْض”, והנה התרגום וההסבר:
حيا (حياء בספרותית) – בושה.
سُنَّة – תורה שבעל פה, מנהג, נוהג המשמש מופת לכלל.
مَسْح جُوخ – “ניגוב אריג יקר”, צביעות, חנופה, לקקנות. مَسّيح جوخ – “מְלַחֵך פִּנְכָּה” (מילולית: מלקק קערות). جوخ הוא סוג של אריג כותנה משובח ויקר המאפיין את לבושם של עשירים ורמי מעלה. יש אומרים שמקור המילה קשור לאריג כותנה ירוק ומשובח שהיה מכסה את שולחן לשכתם של פקידי ממשל רמי דרג במצרים לפני מהפכת הקצינים החופשיים (1952), והפקידים הזוטרים בהיכנסם ללשכה וברצותם למצוא חן בעיני “הבוס”, היו מנגבים את הבד בתקווה להשיג את מבוקשם.
فَرْض (فريضة) – חוק אלוהי, חובה דתית, מצווה קוראנית (בדומה לתורה שבכתב לעומת תורה שבעל פה).
תרגום הפתגם: “התנהגות שיש בה בושה היא נוהג (מנהג, תורה שבעל פה), אך לקקנות חנופה וצביעות הן חובה דתית”.
“אם הייתה הבושה מִדְרַבָּנָן, אזי הצביעות והחנופה מִדְאוֹרָיְתָא”
יש לזכור שהפתגם אינו קורא להתנהגות כזאת, אלא לועג על אלה שבוחרים בצביעות, לקקנות וחנופה על מנת להשיג את מבוקשם.
