זבח שנשחט לכבוד הילוד החדש

זבח שנשחט לכבוד הילוד החדש
אִסלאם שמות עצם (מוחשיים)Leave a Comment on זבח שנשחט לכבוד הילוד החדש

זבח שנשחט לכבוד הילוד החדש

זבח שנשחט לכבוד הילוד החדש

פורסם לראשונה ב- 3.12.20

מרחבא
שלום לכולם,
לאחר פרסום פוסטים בנושא יהלומים, אבני ספיר, ברקת ואודם, ושאר אבני חן, הגיע הזמן לפוסט השלישי והאחרון לבקשתה של הקוראת Ella Cohen.
אז מילת היום היא –
עַקִיקַה عَقِيقَة – זבח שנשחט לכבוד הילוד החדש
לשמיעה:

תזכורת: האות הערבית קאף ق נהגית בספרותית כ-k נחצית-גרונית (אות לועזית ש”תשקף” את הצליל טוב יותר: q), ברוב הכפרים כ- k רגילה, בערים כאלף ובקרב הבדואים – כגימל.
מה? מה הקשר לאבני חן?
עַקיק عَقِيق, כשם קיבוצי, בצורת הפרט הבודד עַקיקַה عَقِيقَة וברבים עַקַאאִק عَقائق –
“אָגָט הוא מינרל זעיר גביש נפוץ מאוד ממשפחת הקוורץ, הנמצא לרוב כגאודות בסלעים מסוגים שונים ומאופיין בפסים צבעוניים. מקור השם אגט הוא השם “אכטיס” שניתן לו על ידי הפילוסוף היווני תאופרסטוס על שם נהר בסיציליה (Achates), הקרוי היום דירילו (Dirillo). השם “אגט” בגמולוגיה משמש כדי להגדיר סוגי כלקדון מפוספסים, דוגמת אוניקס בעל פסים ישרים ו”אגט תחרה” (lace agate) בעל פסים מפותלים.
השימוש העיקרי באגט הוא כאבן חן המשובצת בתכשיטים וכחומר ליצירת חפצי נוי. בתרגומים אחדים של התנ”ך ובמקורות אחרים אגט היא אבן השבו שהייתה משובצת בחושן […]”. (ויקיפדיה)
עַקִיק אַחְמַר عقيق أحمر (אדום) או עקיק יַמַאנִיּ يمانيّ Carnelian –
“קרנליאן (וכן קרניאול וקרניול) הוא אבן חן אדמדמה אחת מצורות המינרל כלקדון (סוג של קוורץ), המכיל כמויות קורט של ברזל. הקרנליאן שייך לקבוצת המינרלים הטקטוסיליקטיים – (סיליקטים במבנה מרחבי), ונוסחתו הכימית SiO2. מקור השם קרנליאן מלטינית, “קרניס” (carnis) שפירושו בשר עקב הגוון האדמדם המזכיר בשר חי […]. (שם)
=-=
בנוסף:
עַקיקַה عَقِيقَة וברבים עַקַאאִק عَقائق – ערוץ של ואדי (לא בשימוש)
=-=-=-
אז יכולתי להתעלם מאבן החן עקיק – אכטיס, שכן מי כבר שמע עליה? (ועם קוראינו הצורפים או כורי הזהב והיהלומים – הסליחה)
אבל השורש הערבי שלה, הו, השורש הערבי שלה….
האבן הייתה רק תירוץ…
השורש הערבי הספרותי להחריד ע.ק.ק (בגזרת הכפולים) עוסק בילדים בעייתיים שעושים צרות להוריהם, ובנוסף בהיריון של בהמות. אה, וגם באבן החן הזו ובטקס שהוא ליבת הפוסט של היום…
בעברית הוא מתכתב איכשהו עם השורש ע.ו.ק (בגזרת ע”ו) במילים כמו העיק, מועקה, תעוקה וכו’. השורש ע.ו.ק קיים כפי שהוא גם בערבית.
ואולי יש גם קשר עקיף ל- ע.ק.ד של עקידת יצחק.
* הפועל עַקַּ عقّ בבניין הראשון – קרע
* עַקַּ וַאלִדַהֻ عقّ والِدَهُ – המרה את פי אביו; לא טיפל באביו
* עַקַּת عقّت, בנקבה – בהמה שהתעברה, הרתה
* הפועל אַעַקּ أعقّ בבניין הרביעי – התמרד; זלזל ב(הוריו)
* הפועל אִנְעַקַּ انعقّ בבניין השביעי – נקרע
* עַקוּק عقوق – בהמה מעוברת
* אִבֶּן עַקוּק ابن عقوق או אַעַקּ أعقّ, במשקל בעלי המום, או עַאקּ عاقّ, בצורת הבינוני הפועל של הבניין הראשון, וגם עַקּ عقّ – בן סורר ומורה, מי שאינו מציית להוריו ומזלזל בהם
ועתה, למילת היום, שהיא עוד מקרה קלאסי של מחסר לשוני:
מֶחְסָר לשוני או מחסר לקסיקלי: תופעה בלשנית המתארת מצב בו חסרים בשפה נתונה מונחים מסוימים הקיימים בשפה אחרת.
מחסר לשוני הוא בד”כ (או תמיד) תולדה של פערים חברתיים/תרבותיים/דתיים.
“עקיקה (בערבית: عقيقة) היא מסורת אסלאמית של הקרבת בהמה לרגל לידת תינוק.
מהלך הטקס
בתקופת השבוע הראשון לחייו התינוק נחשב לפגיע במיוחד. לכן, בתום השבוע, המוסלמים עורכים לו טקס הנקרא “עקיקה”. עוד לפני הטקס נערך טקס “החניכ” (שורש המילה היא מהמילה ח.נ.כ שכן כמו בעברית משמעותה לחנוך): על פי המסורת האב אומר באוזנו האחת של התינוק את השהאדה כלומר “אין אלוהים מלבדי אללה ומוחמד הוא נביאו (או שליחו)”. לאחר מכן, לוקח האב תמר או כל פרי מתוק אחר, לועס מעט ונותן את הפרי הלעוס לתינוק, כדי שיהיה מוכן להנקה ויוכל להתחיל את פעולת לעיסת המזון.
טקס ה”עקיקה” עצמו כולל שחיטת כבש, שהיא מעשה סמלי של הקרבת קורבן, קריאת התינוק בשם ובקשה מן האל שיגן עליו מפני אסונות ומפני השטן. הטקס מקושר לציווי האלוהי לאברהם להקריב את בנו ישמעאל, ולכך שאברהם צווה לבסוף לפדות את בנו באמצעות הקרבת בהמה. לרגל הולדתה של בת שוחטים כבש אחד, ולרגל הולדת בן שוחטים שני כבשים. הקורבן ניתן על ידי ההורים בשם התינוק ומבשרו מבשלים מאכלים חגיגיים ומגישים אותם לבני המשפחה המורחבת.
בטקס ה”עקיקה” נוהגים גם לספר את שערו של התינוק ולתת צדקה בכסף לעניים, כמשקל השיער שסופר. המוסלמים שומרי המצוות מחלקים את הבשר לשלושה חלקים: חלק אחד למשפחה, חלק שני לשוחט או למיילדת מבשר בואו של התינוק וחוג המשפחה המורחב וחלק שלישי לעניים כצדקה”. (ויקיפדיה. ערך עברי שאין לי שמץ של ספק שנכתב על ידי ערבי מוסלמי מלא כוונות טובות, אך זעק להגהה לשונית בעברית. אז הענקתי לו, לערך, אחת כזו…)
תוספות מהערך בויקי בערבית:
מנהג העקיקה הוא מסורת עם רמת אמינות ודאית באסלאם.
חשוב להגיד כבר עתה, שאין קשר בין מנהג זה לבין ברית המילה לבנים זכרים, הנהוגה גם באסלאם.
הקורבן הוא בחזקת תודה לאל על הילוד, כאשר [באופן די צפוי, וכפי שהוזכר פה], על הולדת בת מקריבים שה אחד ועל הולדת בן זכר – שניים.
המנהג היה נהוג עוד בימי הג’אהליה שלפני הופעת האסלאם.
מקור השם: מהפועל עַקּ, קרע, על שום עריפת (קריעת) ראש הקורבן. לחילופין, יש גורסים שעקיקה היא שם שיער הראש של התינוק או התינוקת עם צאתם מבטן אמם.
ואין להתבלבל עם מנהג ה- וַלִימַה وليمة, שהוא מִשְתֶּה החתונה, כלומר בשר השחיטה שמוגש בחתונה, וגם הוא מסורת אמינה באסלאם.
לפני כמה פוסטים למדנו מהם חדית’ים.
אז קבלו נוספים:
(1)
את העקיקה יש לקיים ביום השביעי לאחר הלידה או הארבעה עשר או העשרים ואחד:
ما أخرجه البيهقي عن بريدة أن النّبيّ صلعم قال: «العقيقةُ تُذْبَحُ لسَبْعٍ، أوْ لِأَرْبَعَ عشرَةَ، أوْ لِإِحْدى وعشرينَ.»
אמר אלביהקי מפי ברידה, שהנביא, תפילת האל עליו וברכתו לשלום, אמר:
“העקיקה תוקרב בשביעי או הארבעה עשר או העשרים ואחד”.
אם הדבר בלתי אפשרי בזמנים אלה, מכל סיבה שהיא, ניתן לקיים את הטקס בכל מועד אחר.
(2)
وعن عائشة أنّ رسول الله صلعم «أمرهم عن الغلام شاتان مكافئتان، وعن الجارية شاة»
מפי עאאִשה (אשתו השלישית של הנביא) מפי הנביא, תפילת האל עליו וברכתו לשלום: “ציווה עליהם – על בן הענקה של שני שיים, ועל הבת שה אחד”
(3)
قال ابن القيم:
إنّ الله سبحانه وتعالى فضَّل الذّكر على الأنثى كما قال: (وَلَيْسَ الذَّكَرُ كَالْأُنْثَى) آل عمران/36 ، ومقتضى هذا التّفاضل: ترجيحه عليها في الأحكام، وقد جاءت الشّريعة بهذا التّفضيل في جعل الذّكر كالأنثيين في الشّهادة والميراث والدّية ، فكذلك ألحقت العقيقة بهذه الأحكام”
אמר אבן אלקים:
“אללה יתעלה העדיף את הזכר על הנקבה, כדבריו בסורת “בית עמרם”, פסוק 36: “ואין הזכר כנקבה”. המסקנה מהעדפה זו: הזכר עדיף על הנקבה מבחינת ההלכה, שהגדירה (את ההעדפה הזו) בקביעה שגבר הוא שווה-ערך לשתי נשים בעֵדות, בירושה ובכופר הנפש, וכך נהוג גם בדיני עקיקה”.
(התרגומים שלי. שָלֵו)
ואם הוזכר הקוראן, אז קבלו את שני הפסוקים הרלוונטיים, בית עמרם 35-36:
إِذْ قَالَتِ امْرَأَةُ عِمْرَانَ رَبِّ إِنِّي نَذَرْتُ لَكَ مَا فِي بَطْنِي مُحَرَّرًا فَتَقَبَّلْ مِنِّي إِنَّكَ أَنتَ السَّمِيعُ الْعَلِيمُ
فَلَمَّا وَضَعَتْهَا قَالَتْ رَبِّ إِنِّي وَضَعْتُهَا أُنثَى وَاللَّهُ أَعْلَمُ بِمَا وَضَعَتْ وَلَيْسَ الذَّكَرُ كَالأُنثَى وَإِنِّي سَمَّيْتُهَا مَرْيَمَ وَإِنِّي أُعِيذُهَا بِكَ وَذُرِّيَّتَهَا مِنَ الشَّيْطَانِ الرَّجِيمِ
אשת עמרם [אם מרים שילדה את ישוע] אמרה: ריבוני, נדרתי להקדיש לך את אשר בבטני, אנא קבל ממני, כי אתה קשוב ויודע
כאשר ילדה את בתה אמרה: ריבוני, ילדתי נקבה – אלוהים מיטיב לדעת מה ילדה – ואין הזכר כנקבה [היולדת חוששת כי אלוהים מקבל רק זכרים שהוקדשו לו], וקראתי לה מרים; הֱיֵה לה ולפרי בטנה מחסה מפני השטן הארור
(תרגום ופרשנות רובין)
שיהיה יום מצוין,
ימאמה, שלו ורני
ערביט

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Back To Top