פורסם לראשונה ב- 28.4.19
מרחבא
שלום לכולם,
מילת היום מופיעה לבקשתה של הקוראת המורה רות בן אבי, שכתבה לנו:
“נתקלתי כרגע במילה سحلاة/ سحلية שהיא: לטאה. אבל זה הזכיר לי את המילה: “סח’לה” שהצעירים מרבים להשתמש בה לשלילה.
אשמח לדעת מה מקור המילה”.
אז מילת היום היא –
סַחְלִיֶּה سَحْلِيّة וברבים סַחַאלַא سحالى – לטאה; זיקית, ומכאן גם: אדם צבוע, דו-פרצופי
השורש הערבי ס.ח.ל. עוסק בעיקר בחופים ובלטאות. פרט ללטאות ולמילה חוף, הוא אינו שימושי בעליל. הקורא @Nadir Turjeman מציע לקשור בינו לבין השורש העברי ז.ח.ל, ואני מודה שלא חשבתי על זה, וגם המילונים אינם בדיוק מוצאים קשר כזה, אבל אם חושבים על זה לעומק – זה ממש (כמעט) אותו שורש. תודה, נדיר!
* הפועל סַחַל سحل בבניין הראשון – החליק, גלש; גרר על האדמה; ריסק, כתש
* הפועל סַאחַל ساحل בבניין השלישי – הגיע לחוף
היה לנו פוסט שעסק בשורש בעבר הרחוק:
מילת היום היא:
שַאטִא’ شاطئ וברבים שַוַאטִא’ شواطئ – חוף
זוכרים את כלל תח’פיף אלהמזה, שאומר שהמזות רבות באמצע או בסוף מילה בספרותית הפכו לאימות קריאה (אותיות נחות) במדוברת? אז במדוברת אומרים שאטי شاطي וברבים שואטי شواطي.
וכן, יש שכונה (או מחנה פליטים) בעיר עזה שנקראת כך. מעניין איפה היא ממוקמת… 
שימו לב לתופעה לשונית-סמנטית (של משמעויות) מעניינת:
בעברית יש רק חוף.
באנגלית יש 3 מילים לחוף:
beach, coast, shore
כל אחת מביעה משהו קצת שונה.
בערבית יש שתי מילים לחוף:
שאטא’, שלמדנו היום, ו-
סַאחֶל ساحل וברבים סַוַאחֶל سواحل. זוכרים שפעם, בימי הערוץ הראשון הבודד, היו משדרים בסוף החדשות, גם בערבית, את התחזית? אז אחרי אלג’ליל ואלג’ולאן וכו’ היה אַלסַּהְל אלסַּאחִלִיּ السّهل السّاحليّ, דהיינו מישור החוף (סמיכות, בעברית) או המישור החופי (שם ושם תואר, בערבית).
אז מה השוני ביניהן?
אותי לימדו בעבר, שמהות השוני, ברמה השטחית, היא מאיזה כיוון אני מסתכל על החוף:
אם אני בא מהיבשה, זה שאטא’. אם אני בא מהים, כמו בספינות מגלי הארצות של פעם, שזיהו יבשה, זהו סאחל.
ההסבר היותר מורכב הוא, ששאטא’ זה רצועת החוף הצרה, עם החול, של הנופשים והמצילים והמטקות, בעוד שסאחל זו ההגדרה הגיאוגרפית הרחבה, של מפות, צבאות וקביעת גבולות מדיניים.
באנגלית, אגב, beach מקביל לשאטא’ הערבי והשאר מקבילים לסאחל. shore ו- coast יכולות להיות חוף גם של בריכה או אגם. משמר החופים, באופן טבעי, הוא coast guard, חַרַס אלסַּוַאחֶל حرس السواحل בערבית.
יפה, לא?
וכן, בחיפה יש מסעדה שנקראת שַוַאטִינַא شواطينا – החופים שלנו.
כמעט לסיום, הנה עוד משהו מעניין, מויקיפדיה:
“סווהילי או קיסווהילי (Swahili או Kiswahili) היא שפה ממשפחת שפות הבנטו (“בנטו צר”), שהתפתחה במזרח אפריקה במהלך האלף השני לספירה, תוך מגע הדוק עם השפה הערבית. הדקדוק והמורפולוגיה של השפה מעידים על היותה שפת בנטו, אך אוצר המילים שלה מושפע במידה רבה מערבית (כחמישית ממנו בשפה המדוברת).
סווהילי היא השפה הרשמית בטנזניה, ושפה רשמית בקניה, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו ובאוגנדה. היא מדוברת גם במדינות נוספות במזרח אפריקה, ובהן מוזמביק, מלאווי, זמביה, רואנדה, בורונדי וסומליה.
סווהילי מדוברת בפי 15,330,000 איש כשפת אם (נכון לשנת 2017) וכשפה שנייה בפי כ-32 מיליון דוברים, המשתמשים בה כלינגואה פרנקה בין קהילות לשוניות שונות במזרח אפריקה. הערכות אחרות נוקבות במספרים שני מיליון ו-50 מיליון בהתאמה, וקיימות הערכות גבוהות עוד יותר.
[…]
השפה דוברה לאורך רצועה צרה לחופו של האוקיינוס ההודי מסומליה של ימינו בצפון, ועד מוזמביק בדרום. המילה הערבית ל”חופים”, “סַוואחֶל” (سواحل), העניקה לשפה החדשה את שמה – סווהילי או קיסווהילי (“שפת החופ/ים”)”.
ורגע, כמעט שכחתי;
רות שאלה על הקשר עם מילת הסלנג סח’לה. שהיא, אגב, מילה מגעילה לדעתי, תרתי משמע, ואינני משתמש בה אף פעם. אולי זה הגיל, לא יודע…
אז ויקימילון גורס:
סָחְלָה (גם סְחְלָה)
1. טינופת, לכלוך, “גִ’יפָה”
להגדרה זו אין משפט מדגים. אתם מוזמנים לתרום לוויקימילון ולהוסיף אותו.
2. שאריות של דבר (כגון שאריות של מזון שהצטברו על מסננת הניקוז בכיור או בתחתית בקבוק משקה שהרבה שתו ממנו)
להגדרה זו אין משפט מדגים. אתם מוזמנים לתרום לוויקימילון ולהוסיף אותו.
3. בהשאלה: כינוי לדבר מגעיל, אדם עלוב.
גיזרון
לא ידוע, יש שגורסים כי מדובר בשיבוש של ראשי התיבות סחל״א (סולר, חול, לכלוך, אבק) או באונומוטופיאה – שחזור של הצליל המבטא גועל.
שיהיה יום נהדר,
ימאמה, שלו ורני
מיזם ערביט הוא זוכה פרס “קרן שרוני” לשנת 2022.
זהו מיזם התנדבותי ללא מטרות רווח. טעינו במתן קרדיט לתמונה או פספסנו אותו? עדכנו אותנו כדי שנתקן.
=-=-=-=
בזכות הקוראת Revital Battat הגעתי לכתבה שעל-אודותיה שמעתי לאחר פרסום הפוסט שלנו על “חמסין” לפני כמה ימים, אך חששתי שהיא אינה נגישה (עיתון “הארץ” מאפשר רק למנוייו לקרוא את הכתבות שלו). מסתבר שהיא כן נגישה…
זו כותרת הכתבה:
המקור האמיתי של החַמְסִין
נהוג לחשוב שמקור המילה הוא במספר 50, אך נראה שהסברה הזו שגויה
אילון גלעד, 23.4.19
וזה הקטע הרלוונטי ביותר:
“אבל חמסין אינה מילה ארצישראלית במקורה, אלא מצרית. כך קוראים המצרים לרוחות הדרומיות העזות, שנושאות את החום של מדבר סהרה ואת החול שלו. מקובל לחשוב שהרוחות האלה נקראות חַמְסִין — המילה הערבית למספר חמישים — כי הן מנשבות כ–50 ימים בשנה. לפי סברה אחרת, השם הזה ניתן להן כי הן מנשבות בעיקר ב–50 הימים שבין פסחא לחג הפנטקוסט (שבועות). אבל נראה ששתי האטימולוגיות העממיות הללו מוטעות. סביר יותר שחמסין כלל אינה מילה ערבית במקורה ושהיא הגיעה מהמצרית הקדומה, השפה שהיתה בפיהם של תושבי מצרים לפני הכיבוש הערבי במאה השביעית. ככל הנראה בשפה זו שמן של הרוחות הדרומיות היה “חֵמִי סִינֵה”, שמשמעותו בקופטית — גלגול מאוחר של שפת הפרעונים — היא “חום חולף”.”
שמחתי לקרוא את ההסבר המפורט על הלטאה. רק רציתי לציין שלגבי זיקית אני שומע מהבדווים של הנגב הצפוני (שם אני חוקר את זיקית סיני) שני שמות שונים – 1. אבו סלימן 2. ח’ירבא (לא בטוח שתעתיק האויות שלי נכון…).
תודה!
הפוסט לא עוסק בזיקיות, כי אם בלטאות. אבל יש אנשים, שהצד הזואולוגי-לשוני אינו חזק אצלם, שעושים “סלט” מכל הזוחלים הקטנים…
זיקית היא חִרְבַּאא’ בספרותית, ומן הסתם נהגית חִרְבַּא, במלעיל, במדוברת (לא פגשתי בשטח, אבל אני פחות איש שטח במובן המילולי של המילה…) 🙂