שכח

פורסם ב- 31.7.22

מרחבא

שלום לכולם,

מילת היום מופיעה בזכותו של ידידי הקורא יהושע אינדור.

אז מילת היום היא –

נִסִי نِسِي – שכח

יהושע שלח לי פעם נוספת את דרשת יום השישי של יקיר הדף, שיח’ כמאל אלח’טיב, סגן ראש התנועה האסלאמית בישראל (הפלג הצפוני).

התנועה האסלאמית היא המייצג הנאמן ביותר של “האחים המוסלמים” בישראל.

“תנועת האחים המוסלמים (בערבית: جماعة الإخوان المسلمين, תעתיק: ג’מאעת אַלְאִחְ’וָאן אַלְמֻסְלִמִין) היא תנועה אסלאמיסטית סונית שנוסדה במצרים בשנת 1928 על ידי האימאם חסן אל-בנא. התנועה קוראת להשליט את האסלאם הסוני בחוקה ובחיי החברה באמצעות הפיכת מצרים ומדינות ערב האחרות למדינות הלכה שכל מערכותיהן מתנהלות בכפוף לחוקי השריעה. אחת מסיסמאותיה של התנועה היא “האסלאם הוא הפתרון”. […]” (ויקיפדיה)

אני מתמגנט לאלח’טיב פעם אחר פעם; לא, לא מכיוון שאני מסכים איתו, אני פשוט מרותק מהיכולת הרטורית הנדירה שלו, ומהשפה המרהיבה שלו.

שם הסרטון הפעם, ומדובר בסרטון שהיכה גלים, תבינו לבד אם תקראו את תוכנו:

لن ننساك يا أبا أحمد.. خطبة الجمعة للشيخ كمال خطيب 17/6/2022

לעולם לא נשכח אותך, אבו אחמד. דרשת יום השישי של שיח’ כמאל ח’טיב, 17.6.22

=-=

אבו אחמד? אפשר שם יותר גנרי?… מי זה אבו אחמד?

נקפוץ בדרשה לדקה 10:19 כדי להבין שאלח’טיב הקדיש את דרשתו הפעם לנשיא מצרים הקודם, מוחמד מורסי, איש “האחים המוסלמים”.

בנו הבכור של מורסי הוא אחמד, ואלח’טיב מכנה את מורסי “אבו אחמד”, למרות שבמצרים, ככל שאני יודע, המנהג הזה, לפיו קוראים לגברים על שם בנם הבכור, אינו נפוץ (תקנו אותי אם אני טועה).

תוכן הסרטון:

לכן אליום, הד’א אליום תחדידן, ישהד ד’כרא למט’הר מן מט’אהר אלאנקלאב ואלשקלבה אלתי תמר בהא אלאמה באלדניא, אליום, 17.6 קבל 3 סנואת, 2019, אליום אלד’י פיה תופי אלראיס אלשהיד אלמצרי מחמד מרסי, רחמת אללה עליה.

מת’ל הד’א אליום, 17.6.2019. צחיח, אלתחליל אנהא נובה קלביה והו יקפ אמאמ אלחאכם, אלט’אלם, לכן הד’ה ג’אאת בעד סנואת סת מן אעתקאל וט’לם ואהאנה ומנע דואא’ ותנכיל! לד’לכ אן יכון אלעאלם יתעאטא ופק הד’א אלמנטק, מנטק תח’וין אלאמין ואאתמאן אלח’אין, אן יצבח מרסי שעבה אח’תארה, אראדוא אן יצורוה באנה מא לה? סרק אלחכם ואנה אלשעב אלמצרי מש ראצ’י ענה. טב, אצברוא עליה 4 סנין, יא זעראן, יא המל, אצברוא עליה ובאלצנדוק מא לה? אקבעוה מן שרשה, הו ואללי ג’אבוה. לכנהם יערפון אנ אלנתיג’ה ליסת כד’לכ. אח’תיר פי שהר 5.2012, מא צברוש עליה, בשהר 7.2013 כאן אלאנקלאב עליה.

וג’אא’ אלסיסי. וג’אא’ אלסיסי לימת’ל דור אלמנקד’ ואלעט’ים ואלקאא’ד ואלשהם ואלשריף ואלוטני, אלד’י יריד אן יח’לצ מצר מן אלאשראר, לכן הד’ה ליסת אראדת אלסיסי, הד’ה אראדת אלממולין, אראדת אלסעודיה, אראדת אלאמאראת, אראדת אסראאיל, אללי אעתברת אלסיסי הדית אלסמאא’, כראמה לבני אסראאיל מת’ל אלכראמאת אללי צארת מעהן בסינאא’. היכ אעתברוה.

יקף מחמד מרסי רחמה אללה פי ג’לסת מחכמה יום 17.6, יעטא פרצה מן ח’לף אלקצ’באן ליתכלם, והו ואקף יתכלם, יסקט מיתן.

אאח’ר ג’מלה קאלהא, מסג’לה וכל אלדניא כאנת תסמעהא, קאל, שופוא האלרג’ולה, ואלנקאא’: יקול: “מע כל אללי סויתו פי ומע כל אללי ט’למתוני פיה”, יקול ללקאצ’י: “בלאדי, ואן ג’ארת עלי, עזיזה, ואהלי, ואן צ’נוא עלי, כראמ”. בלאדי ואן ג’ארת עלי – הד’ה מא ביקולהא אלא אלרג’אל, אלא אלכבאר אלא אצחאב אלקלוב אלצאדקה אלמח’לצה.

لكن اليوم، هذا اليوم تحديدًا، يشهد ذكرى لمظهر من مظاهر الانقلاب والشّقلبة التي تمرّ بها الأمّة بالدّنيا، اليوم، ١٧.٦ قبل ٣ سنوات، ٢٠١٩، اليوم الذي فيه توفّي الرّئيس الشّهيد المصري محمّد مرسي، رحمة الله عليه.

مثل هذا اليوم، ١٧.٦.٢٠١٩. صحيح، التّحليل أنّها نوبة قلبيّة وهو يقف أمام الحاكم، الظّالم، لكن هذه جاءت بعد سنوات ستّ من اعتقال وظلم وإهانة ومنع دواء وتنكيل! لذلك أن يكون العالم يتعاطى وفق هذا المنطق، منطق تخوين الأمين وائتمان الخاين، أن يصبح مرسي، شعبه اختاره، أرادوا أن يصوّروه بأنّه ما له؟ سرق الحكم وإنّه الشّعب المصري مش راضي عنه. طب، اصبروا عليه ٤ سنين، يا زعران، يا همل، اصبروا عليه وبالصّندوق ما له؟ اقبعوه من شرشه، هو واللّي جابوه. لكنّهم يعرفون أنّ النّتيجة ليست كذلك. اخْتِير في شهر ٥.٢٠١٢، ما صبروش عليه، بشهر ٧.٢٠١٣ كان الانقلاب عليه.

وجاء السّيسي. وجاء السّيسي ليمثّل دور المنقذ والعظيم والقائد والشّهم والشّريف والوطني، الذي يريد أن يخلّص مصر من الأشرار، لكن هذه ليست إرادة السّيسي، هذه إرادة المموّلين، إرادة السّعودية، إرادة الإمارات، إرادة إسرائيل، اللّي اعتبرت السّيسي هديّة السّماء، كرامة لبني إسرائيل مثل الكرامات اللّي صارت معهن بسيناء. هيك اعتبروه.

يقف محمّد مرسي رحمه الله في جلسة محكمة يوم ١٧.٦، يُعطى فرصة من خلف القضبان ليتكلّم، وهو واقفٌ يتكلّم، يسقط ميّتًا.

آخر جملة قالها، مسجّلة وكلّ الدّنيا كانت تسمعها، قال، شوفوا هالرّجولة، والنّقاء، يقول: “مع كلّ اللّي سوّيتو فيّ ومع كلّ اللّي ظلمتوني فيه”، يقول للقاضي: “بلادي، وإن جارت عليّ، عزيزةٌ، وأهلي، وإن ضنّوا عليّ، كرامٌ”. بلادي وإن جارت عليّ – هذه ما بيقولها إلّا الرّجال، إلّا الكبار إلّا أصحاب القلوب الصّادقة المخلصة.

אבל היום, היום הזה בדיוק, הוא עד ליום השנה לאחד מגילויי ההפיכה, שחוֹוָה אותם האומה (המוסלמית) בעולם, היום, 17.6 לפני 3 שנים, 2019, היה היום בו הלך לעולמו הנשיא השהיד המצרי מוחמד מורסי, רחמי האל עליו.

בדיוק כמו היום, 17.6.2019. נכון, סיבת המוות הייתה התקף לב בעודו עומד מול השופט, העושֵק, אך זה קרה לאחר שש שנים של מעצר, עושֶק, השפלה, מניעת תרופות והתעללות! לכן העולם מתמכר להיגיון של הפיכתו לבוגד של המהימן והפקדת השלטון אצל הבוגד. מורסי, שהעם בחר אותו, הם רצו לתאר אותו כמי שגנב את השלטון ולהציגו כמי שהעם המצרי אינו מרוצה ממנו. בסדר, המתינו/תנו לו 4 שנים, יא עבריינים, יא שפלים, המתינו, ואז בקלפי עִקרו אותו מהשורש, אותו ואת מי שהביא אותו. אבל הם יודעים שהתוצאה אינה כזו. הוא נבחר במאי 2012, הם לא המתינו, ביולי 2013 הייתה ההפיכה נגדו.

ואז בא אלסיסי. בא אלסיסי כדי לשחק את תפקיד המציל, העצום, המנהיג, האיתן, המכובד והלאומי, שרוצה לחלץ את מצרים מידי הרשעים, אולם זה לא היה רצונו של אלסיסי, כי אם זה היה רצונם של המממנים, רצונה של סעודיה, רצונה של האמירויות, רצונה של ישראל, שהתייחסה לאלסיסי כמתנה משמיים, כחסד לבני ישראל כמו החסדים שקרו להם במדבר סיני. כך התייחסו אליו.

מוחמד מורסי, ירחם עליו האל, עמד בישיבת בית המשפט ביום 17.6, הוא קיבל הזדמנות לדבר מאחורי הסורגים, ובעודו עומד ומדבר, הוא נפל ומת.

המשפט האחרון שאמר, וזה הוקלט וכל העולם שמע זאת, ושימו לב לגבריות ולטוהר, הוא אמר: “למרות כל מה שעשיתם לי ולמרות כל מה שעשקתם אותי בו”, הוא אמר לשופט: “ארצי, גם אם עשקה אותי, היא יקרה, ואנשיי, גם אם מנעו ממני (דברים), הם מכובדים”. ארצי, גם אם עשקה אותי – זה משפט שאומרים רק הגברים, הגדולים, בעלי הלבבות הצודקים והנאמנים.

קפיצה לדקה: 39:14

לד’לכ, ביקין, אנ אללה ג’ל ג’לאלה לה פי כל שיא’ חכמה ואאיה ותדביר ואנמא הו דעאא’נא ללה, אד’א כאן סעיד בן ג’ביר ידעו אללה אלא יסלט אלחג’אג’ עלא אחד בעדה, נחנ נדעו אללה בהד’א אליום אלעט’ים אן יתמנא אלסיסי אלמות פלא יג’דה. אללהמ אג’עלה יתמנא אלמות פלא יג’דה. יט’ל בעד’אב, באללי אנת אדרא פיה, יא רב, ג’זאא’ן ופאקן לרוח טאהרה אהלכהא ואעתדא עליהא.

לכן, אמת ח’יר, הד’ה אמת ח’יר, יד’הב בטל יאתי אבטאל, יד’הב שריף יאתי שרפאא’, יד’הב אסד יאתי אסוד!!!

הד’ה אמה ליסת עאקר! אמת אלאסלאם ליסת עאקר! ולא אלמצריין שעב עאקר ולא בלאד אלחרמין שעב עאקר!

סיולד, בל ולד, בל פי האלאא’ אלאאן מן יכתב מרחלה קאדמה אן שאא’ אללה.

لذلك، بيقينٍ، أنّ الله جلّ جلاله له في كلّ شيءٍ حكمةً وآيةً وتدبير وإنّما هو دعاؤُنا لله، إذا كان سعيد بن جبير يدعو الله ألّا يسلّط الحجّاج على أحد بعده، نحن ندعو الله بهذا اليوم العظيم أن يتمنّى السّيسي الموت فلا يجده. اللهمّ اجعله يتمنّى الموت فلا يجده. يظلّ بعذاب، باللّي انت أدرى فيه، يا ربّ، جزاءً وِفاقًا لروحٍ طاهرةٍ أهلكها واعتدى عليها.

لكن، أمّة خير، هذه أمّة خير، يذهب بطل يأتي أبطال، يذهب شريف يأتي شرفاء، يذهب أسد يأتي أسود!!!

هذه أمّة ليست عاقر! أمّة الإسلام ليست عاقر! ولا المصريين شعبٍ عاقر ولا بلاد الحرمين شعب عاقر!

سيُولَد، بل وُلِدَ، بل في هؤلاء الآن من يكتب مرحلةً قادمةً إن شاء الله.

לכן, מתוך ידיעה שלאל יתעלה יש בכל דָּבָר חוכמה, אות ותכנון, הרי שתפילתנו לאל היא, שאם סעיד בן ג’ביר התפלל לאלוהים שלא ישליט (יהפוך לשליט) את אלחג’אג’ על אף אחד לאחר לכתו (הוא מתייחס פה לדבריו לפני הקטע הזה. שָלֵו), אנו מתפללים לאל ביום העצום הזה ש(יגרום לכך) שלאלסיסי יאחל לעצמו את המוות אך לא ימצא אותו. הו אלוהים, גרום לו לייחל למות אך שלא ימצא את המוות. שימשיך להתענות, כפי שרק אתה יודע, אלוהים, כגמול הולם לנפש טהורה, שהוא (אלסיסי) הרג ותקף.

אבל, אומה של טוב, זו אומה של טוב – הולך לו גיבור ובאים גיבורים, הולך לו מכובד ובאים מכובדים, הולך לו אריה ובאים אריות!!!

האומה הזו אינה עקרה! אומת האסלאם אינה עקרה! גם המצרים אינם עם עקר וגם לא בארץ שני המקומות הקדושים (סעודיה) יש עם עקר!

ייוולד, בעצם כבר נולד, יש כעת מי שכותב את השלב הבא, בעזרת האל.

(התמלול והתרגום שלי. שָלֵו)

=-=-=-=-=

בעבר פרסמנו את הדברים הבאים:

נִסִי نسي – שכח

“מה הרעש הגדול סביב הפועל הבנאלי הזה”, אני שומע מלמולים ביציע.

השורש הזה קיים גם בעברית גבוהה: נְשִיָּה (שִכחה), כמו ב- תהום הנשייה.

מקור המילה בספר תהילים, פרק פ”ח 13, שם משמעה קבר, השְאול:

הֲיִוָּדַע בַּחֹשֶׁךְ פִּלְאֶךָ; וְצִדְקָתְךָ, בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה

הביטוי המטאפורי היפהפה “תהום הנשייה”, שנוצר הרבה לאחר תקופת המקרא, מתאר תהומות עמוקים של שכחה. יפה, נכון?

אז מה היה לנו עד עכשיו? פועל יומיומי בערבית, שמתכתב באותה משמעות עם מילה עברית מקראית וגבוהה.

לפני שנמשיך, נעיין בכמה מילים נפוצות מהשורש הזה:

* הפועל נַסִיַ نسي בספרותית, נִסִי במדוברת, בבניין הראשון – שכח

* נַסְי نسْي או נִסְיַאן نِسيان, בצורות שם הפעולה/מצדר של הבניין הראשון – שִכחה

* מַנְסִיּ منسيّ, בצורת הבינוני הפעול של הבניין – נשכח

* צַארַ נַסְיַן מַנְסִיַּן صار نسْيًا منْسِيًّا – נשכח כליל, ירד לתהום הנשייה

* הפועל אַנְסַא أنسى בבניין הרביעי – השכיח מלב

* נַסְיַאן نَسيان – שכחן

* לַא תִנְסַאנִי! لا تنساني – אל תשכח אותי

והתשובה היא: יִנְסַאכֶּ אלְמוֹת! ينساك الموت – שהמוות ישכח אותך!

כתב בתגובות הקורא כפיר יהוד:

משפט שנתקלתי בו בעבר: מן שאף אחבאבה נסי אצחאבה من شاف احبابه نسي اصحابه – מופנה בעיקר למי שמפקיר את חבריו בעבור גברת מזדמנת או בשל התאהבות (מיל’: מי שרואה את אהוביו שוכח את חבריו)

ואשרי כהן כתב:

פי אחזאנכוא מדעין ופי אפראחכוא מנסין في احزانكوا مدعيا وفي افراحكوا منسيا

פתגם שנאמר על אנשים שרוצים בקרבתך מתוך אינטרס (מיל’: במקרי הצער שלכם מוזמן אך בשמחות שלכם נשכח)

=-=-=

אבל, לפני שנשכח (…):

נִסַאא’ نساء או נִסְוַאן نسوان או נַסַאוִי نساوي – נשים

למה דווקא ברבים? מכיוון שמדובר כאן בשם עצם, שהשורש שלו ברבים שונה לגמרי מהשורש ביחיד:

אישה אחת אומרים אִמְרַאַה اِمرأة, בספרותית, או מַרַה مرة, במדוברת. השורש הוא מ.ר.א’ مرأ.

* כַּלַאםֶ רְגַ’אל/רְגַ’אלֶה كلام رجال/ة – דיבור רציני (מיל’: דיבור של גברים)

* כַּלַאם סֶתַּאת/נִסְוַאן كلام ستّات/نسوان – פטפוטים, דיבור לא רציני (מיל’: דיבור של גברות)

שוב נשמעים מלמולים: “איזו שפה מוזרה! מילה נתונה בשני שורשים שונים??”

אז זהו, שזה קורה גם בעברית, ונחשו מה? בדיוק באותה המילה, אבל באופן שונה:

אִשָּה, ביחיד, מהשורש א.נ.ש, ו- נָשִים, ברבים, מאותו השורש כמו בערבית: נ.ש.י. (עוד דוגמה קלאסית לתיאורית השורש הדו-עיצורי).

אז מה היה לנו עד עכשיו? שורש שמי, גם ערבי וגם עברי, שמתקיים בשני שדות סמנטיים (של משמעות) שונים זה מזה:

נשיות ושכחה. יופי.

אפשר לסיים ולעבור לדף “כשאבא ואמא בני דודים”?

רגע, עוד שניה מזמנכם בבקשה.

בואו נעבור לשורש הערבי ד’.כ.ר ذكر, ולמקבילו העברי ז.כ.ר:

מצד אחד הוא עוסק בזכרים, בגבריות, ומצד שני ב… זיכרון.

אז מה היה לנו עד עכשיו? שורש שמי, גם ערבי וגם עברי, שמתקיים בשני שדות סמנטיים (של משמעות) שונים זה מזה:

גבריות וזיכרון. יופי.

אבל רגע!!!

יש פה שני שורשים הפוכים במשמעות, אבל הפוכים לגמרי בשני השדות הסמנטיים שלהם, שאין להם שום קשר זה עם זה??

פה נכנס המחקר הבלשני וקובע:

כשהשפות השמיות נוצרו לפני אלפים רבים של שנים, כנראה עוד בעידן שהייתה רק שפה שמית אחת (פרוטושמית, ממנה נוצרו השפות באזור המזרח התיכון), הייתה התערבות אנושית מכוונת:

יד (זדונית?) מכוונת קבעה, שגבריות הולכת עם תכונה טובה, היא הזיכרון, ונשיות צמודה באופן מסורתי וצפוי עם תכונה שלילית, היא השכחה, שכן כאשר אתה חי בחברה עתיקה ומסורתית, אתה חייב להיות שוביניסט ופטריארכלי.

לפי הבלשן החביב ירעם נתניהו, שאני ממליץ לכם לעקוב אחרי הפרסומים שלו בדף קולולושה – עברית, שפה, לשון, מדובר גם באפשרות שגברים (זכרים) ולא נשים (נקבות) הם אלה שמשאירים זכר למשפחה או לשושלת.

כאן נכנס המחקר האנתרופולוגי-תרבותי וקובע, שבאופן די צפוי, השוביניזם חדר גם לשפות השונות: במקומות רבים זה גלוי ועל פני השטח (כמו ההתייחסות לקהל מעורב, גברים ונשים, בלשון זכר), בעוד שבמקומות אחרים, כמו במקרה של היום, צריך מחקרי עומק אינטרדיסציפלינריים (בין תחומיים; איזו מילה!) כדי לזהות זאת.

והמצחיק בכל הסיפור הוא, שגם בלי המחקרים שמוכיחים זאת, ידוע לכל שלנשים זיכרון טוב מלגברים.

וזאת אחת הסיבות מדוע אני עוסק שנים בשפות.

תגובות הקוראים לפוסט המקורי:

כתב איתי עברון:

כך גם בארמית.

למשל כשמסיימים מסכת מתפללים (למשל עבור מסכת ברכות):

“הֲדַרַן עַלָךְ מַסֶּכֶת ברכות … לָא נִתֽנַשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת ברכות וְלֹא תִּתֽנַשִׁי מִינַן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלֹא בְּעָלְמָא דְאַָתֵי”.

הוסיף יהודה כץ:

צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָ (דברים ל”ב 18. שכחת את מי שהוליד, חולל ויצר אותך).

העיר אלון ברנד:

צריך רק להזכיר שהשורש נ.ש.י מופיע בעוד מקומות במקרא, הבולט והשימושי שבהם הוא השם הפרטי מנשה, שנדרש בפסוק מלשון ‘נשני אלוהים את כל עמלי’.

זה היה הפוסט ה- 1,791 שלנו.