סנדלר
מקצועות שמות עצם (מוחשיים)Leave a Comment on סנדלר

סנדלר

סנדלר

פורסם לראשונה ב- 16.4.19

מרחבא
שלום לכולם,
מילת היום מופיעה לבקשתה של הקוראת Haya Levy.
אז מילת היום היא –
אִסְכַּאפִי إِسْكَافِي וברבים אִסְכַּאפִיֶּה إِسْكَافِيّة או אַסַאכִּפַה أساكفة – סנדלר, רצען
לשמיעה:

וגם: סְכַּאפִי سْكَافِي או סְכַּאף سْكَاف
בספרותית גם: אִסְכַּאף إِسْكَاف
השורש הערבי המצומצם ס.כ.ף עוסק במפתנים ובנעליים:
* אֻסְכֻּפַّה أسْكفّة – אַסְקֻפָּה, היא סף הדלת, המפתן (המקור אכדי)
* אֶלְאִסְכַּאפִי חַאפִי וּאלְחַ’יַּאט/אלְחַאיֶכּ עַרְיַאן וּבַּאבֶּ אלנַּגַּ’אר מְחַ’לַּע الإسكافي حافي والخيّاط/الحايك عريان وباب النّجّار مخلّع – הסנדלר הולך יחף, החייט/האורג עירום ודלתו של הנגר עקורה
* לְסַאנֹה מִתְ’לֶ מְקַצֶּ אלסְּכַּאפִי لسانه مثل مقصّ السّْكَافِي – מנבל פיו, בעל פה מלוכלך (מיל’: הלשון שלו כמו המספריים של הסנדלר)
דרכים נוספות להגיד סנדלר:
כֻּנְדַרְגִ’י كندرجي (קנדרג’י באזורים מסוימים, מהמילה כֻּנְדַרַה, נעל)
גֻ’זְמַגִ’י جزمجي, כלומר מי שמייצר גֻ’זְמֶה جزمة – נעל גבוהה, מגף
בספרותית אפשר גם להגיד: צַאנֶעֶ אלְאַחְדִ’יַה صانع الأحذية – מייצר נעליים
חיה, שפנתה אלינו עם השאלה, לא הכירה את התרגום סנדלר; היא הכירה אותה מבית הוריה, בו השתמשו בה כשם תואר לעבודה שטחית, מהירה ולא מקצועית.
באותו הקשר כתבה לנו פה בתגובות אסתר ספדיה, ילידת לבנון:
“זהו תואר גנאי לבעל מקצוע, בעיקר לרופא, שאינו מקצועי”.
העניין הוא שהמשמעות הזו אינה מופיעה בשום מילון, וגם רוב הערביסטים אינם מכירים אותה.
מעניין ומוזר.
=-=-=-=
תוספת בעקבות תגובות רבות פה:
בעברית קיים המקצוע אֻשְׁכָּף, שפירושו: סנדלר.
הביטוי אַסְקֻפָּה נִּדְרֶסֶת: מי שהוא למרמס וללעג; אדם חלש אופי, שכולם פוגעים בו ומעליבים אותו
מעניין שהשורש הערבי המקביל של אסקופה, ס.ק.ף, עוסק דווקא בתקרה (כלומר יש פה היפוך משמעות)
=-=-=
אגב, אביה של חיה, שהוא גם אבא שלי (שָלֵו), רחמים כהן ז”ל, עסק כל חייו בנעליים, וגם גדל בסביבה של סנדלרים, שכן אביו היה סנדלר שהפך את הסנדלרייה שלו בשוק מחנה יהודה בירושלים לחנות נעליים, בה המשיך לעבוד אבי.
חנות נעליים שהייתה הכי לא מה שאתם מכירים מהקניונים המודרניים, אבל חנות מכניסה ומרוויחה, בתוך שוק מלוכלך והומה אדם. כיום שוק מחנה יהודה הפך למותג אופנתי, לדבר הכי “איני” בירושלים, אבל בשנות השבעים והשמונים הוא היה פשוט שוק, אמיתי, מלא מלכודות עכברים ו”נחלים” של מי רפש לצד קרטונים עם סחורה נרקבת.
בימים כמו אלה, שלפני פסח, היינו הולכים לעזור לאבי ולאמי, שמחה ז”ל, בחנות, שכן הלחץ בה היה בלתי ניתן לתיאור: משפחות ירושלמיות שבאות לקנות לכל המשפחה נעליים לחג, ויוצאות עם שקיות רבות.
ולא, לא “ריבוק”, לא “נייקי” ולא “האש פאפיס”; נעלי “המגפר” או כל מיני נעליים תוצרת חברון (חברון, אגב, היא מעצמת נעליים אזורית), בקופסאות קרטון לבן ובתוך שקית שקופה ודקה בלי סימול מותג ובלי כלום. הלקוחות היו מודדים אותן על שרפרפים פשוטים בני כמה עשרות שנים, כשרק מאוורר ישן ומרעיש מצנן את האווירה הדחוסה, ומשלמים סכומים שווים לכל נפש.
אגב, באותם ימים לא שילמו באשראי, אלא במזומן או בצ’קים, שחלקם היו חוזרים עקב חוסר כיסוי.
בסוף יום עבודה בלתי נגמר היינו חוזרים הביתה עם חסה ענקית, אדירה, לליל הסדר.
אחחח… זמנים אחרים, נוסטלגיה, עבורי.
הייתי חייב לשתף. סליחה על ניצול הפלטפורמה ותודה 🙂
שיהיה יום נהדר,
ימאמה, שלו ורני
הפוסט של אתמול, על שכם, גרר תגובות מעוררות תיאבון רבות בנושא הכנאפה של שכם.
אז הוספתי את התוכן הבא גם לפוסט המקורי, אך כדי שלא תפספסוהו, הנה הוא גם פה:
מספר קוראים ציינו בתגובות ששכחתי להתייחס לאחד המאפיינים הקולינריים העיקריים של שכם, אם לא ה-:
הכנאפה השכמית.
הכנאפה של שכם עשויה מבצק בצורת אטריות (קדאיף) ארוכות (ולא מסולת, כמו במקומות אחרים), אליהן מוספים חמאה ערבית מומסת, סירופ סוכר, צבע אדום וגבינה שכמית, שייחודה במרקמה הנמס ובמתיקותה.
יש להשרות את הגבינה במים בלילה שלפני האכילה כדי להסיר ממנה את כל המליחות. לרוב הכנאפה מעוטרת בפיסטוק חלבי וסירופ.
הסוג הזה של כנאפה הוא מהמפורסמים והאהובים בכל רחבי ארצות אלשאם.
הוא נקרא כְּנַאפֶה חִ’שְנֶה كنافة خشنة – כנאפה גסה או מחוספסת
אך יש גם כנאפה נַאעְמֶה ناعمة – רכה, בה את האטריות מחליפה סולת
שני הסוגים קיימים ונפוצים בשכם ובאזור כולו.
ביולי 09′ שכם נכנסה לספר השיאים של גינס לאחר שהוכן בה מגש הכנאפה הגדול בעולם: 1,765 קילו באורך 74 מטר וברוחב 105 ס”מ.
להכנתה השתמשו ב- 700 קילו בצק, 600 קילו גבינה, שישה שקי סוכר במשקל 50 קילו, 6 מיכלי חמאה ערבית, 40 קילו פיסטוק ו- 22 מיכלי גז.
עלות יצורה הייתה 30,000 דולר.
ואז כתב לנו שי בשארי:
הפוך גוטה.
הנעמה היא הנאבולסית
והח’שנה היא הנפוצה בשאר המקומות (נקראת גם כנאפה תורכית)
אמנם גם בשכם עצמה מכינים ח’שנה – אבל רק בשעות ביום. בערב, כשהכפריים חוזרים הביתה והעירוניים מתחילים לצאת – אז מגישים את הנעמה…
***
בקיצור, הכנאפה הזו חרפנה אותי לגמרי…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Back To Top