גם זהו פוסט אורח, כי תמיד כיף לנו לארח פה את אחד המומחים הגדולים בארץ לערבית מדוברת, שהוא גם חבר, אבשלום פרג’ון: Avshalom Farjun

אז זכות הדיבור לאבשלום:

מוהר / مَهْر / מַהְר

ברצוני לקחת אתכם, הפעם, לטיול קטן עם המילה מוהר (בערבית: מַהְר / مَهْر). המוהר מוזכר כבר בתורה, ומופיע לראשונה בדברי שכם בן חמור, שרצה להתחתן עם דינה בת יעקב:

“הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן, וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי, וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָה לְאִשָּׁה” (בראשית ל”ד, 12)

המוהר הוא תשלום, מעין מחיר, שנותן החתן להורי הכלה כדי לקנות / לקחת אותה לאישה, בצירוף עם מַתָּן. הפועל מָהַר (בבניין קל בלבד) – רכש כלה תמורת מוהר (“מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה” – שמות כ”ב, 15), וכן בערבית: مَهَر المَرْأَة / מַהַר אלְ-מַרְאַה – שילם מוהר על מנת לשאת אישה.

לפועל מ.ה.ר יש מקור שמי משותף, והוא מתועד באוגריתית, אכּדית (מַהִירוּ – בהוראת: מְחיר), ארמית, ערבית ועברית.

המוהר המקובל אצל המוסלמים (המכונה גם صَدَاق / צַדַאק) מתחלק לשניים: אַלְ-מֻקַדַּם / المُقَدَّم (מכונה גם: אַלְ-מֻעַגַּ’ל / المُعَجَّل) – הסכום אותו משלם החתן בעת עריכת הסכם הנישואין, ו-אַלְ-מֻאַחַּ’ר / المُؤَخَّر (מכונה גם: المؤجَّل / אַלְ-מֻאַגַּ’ל) – הסכום אותו מתחייב החתן לשלם לכלה במקרה של גירושין (או מות הבעל), על מנת להבטיח את קיומה הכלכלי.

אַלְ-מֻאַחַּ’ר מקביל, בעצם, לכְּתוּבָּה בלשון התלמוד, אשר קיימת בכל חתונה על פי ההלכה היהודית. על פי הנהוג בחברה המוסלמית, ה-מֻקַדַּם הוא סכום צנוע וסמלי, והסכום המשמעותי הוא ה-מֻאַחַּ’ר, והוא יכול לבוא לידי ביטוי בסכום כסף מוגדר, או ברישום בית או חלקת אדמה על שם האישה.

אם נחזור לרגע לדבריו של שכם בן חמור אשר רוצה לשאת לאישה את דינה בת יעקב – “הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן”, לא מן הנמנע שהמוהר מקביל ל-מֻאַחַּ’ר, והמַתָּן מקביל ל-מֻקַדַּם, ושכם, שהתורה מאשימה אותו באונס דינה, היה מוכן להרבות גם מוהר וגם מתן על מנת שיתנו לו את דינה לאישה.

בהלכה האסלאמית יש הבדל משמעותי בין ‘מוהר הבתולה’ (ראה ‘מֹהַר הַבְּתוּלֹת’ – שמות כ”ב, 16), לבין מוהר האלמנה או הגרושה, שהינו מחצית הסכום, ומכאן הביטוי: الأَرْمَلَة نُصِيَّة / אַלְ-אַרְמַלַה נֻצִּיַּה (מלשון מחצית).

סכום המוהר אינו קבוע, והוא מוסכם מראש בין המשפחות, בהתאם ליכולתו הכלכלית של החתן, מעמדו ומעמד הכלה ומשפחתה. בספרות העממית אפשר למצוא לא מעט התפארויות של משפחת הכלה בסכום ששולם כמוהר לבתם, למשל:

يَا عَرُوس مَا اخَدِك إلَّا قَدِرْ رَشّ فْلُوسُه رَشّ المَطَر

واللِّي مَا قِدِر ع- مَهْركِ يَا عَرُوس شَمَّت فِيهْ عُذّالُو وانْقَهَر

יַא עַרוּס מַא אַחַ’דֵכּ אִלַּא קַדִר רַשּ פְלוּסוֹ רַשּ לְ-מַטַר

וִ(א)ללִּי מַא קִדֵר עַ-מַהְרֵכּ יַא עַרוּס שַמַּת פִיהְ עֻדַּ’אלוֹ וִ(א)נְקַהַר

יא כלה, רק בעל יכולת ייקח אותך לאישה זה שיפזר כסף כמו גשם

ומי שלא יכול לעמוד במוהר שלך יא כלה

ישמחו הקנאים והסכסכנים לאֵדו, וישבר לבבו (תרגום שלי)

עד כאן ההקדמה, ועתה ננסה להבין את מהות המוהר, תוך חיפוש משמעות נוספת לפועל מַהַר / مَهَر:

מסתבר שלפועל מַהַר בערבית יש משמעות נוספת, והיא – לחתום בחותמת. מַמְהוּר / مَمْهُور – נושא חותמת, שטבוע בו חותם, ו-מֻהְר / مُهْر הוא החותם או החותמת.

צ’ק מַמְהוּר, למשל, הוא צ’ק שבנוסף לחתימת ידו של בעל החשבון, נושא גם חותמת, אשר מאשרת את המהימנות, הערבות והמחויבות, בנוסף לבעלות. וכן במקרה של מַהַר אַלְ-רִסַאלַה / مَهَر الرِسَالَة, או מַהַר אַלְ-כִּתַאבּ / مَهَر الكِتَاب – שם חותמת על האיגרת או על הספר.

כך גם בעלי בהמות למיניהן, היו מסמנים (‘מחתימים’) את עדריהם – יִמְהַרוּ דַוַאבְּהֹם, על ידי הטבעת החותמת שלהם על גוף הבהמות בכווייה, להוכחת בעלותם עליהן.

המוהר, כתשלום למשפחת הכלה כתנאי לקיום הנישואין, נקרא כך מאותה סיבה: על ידי תשלום המוהר, החתן ומשפחתו שמים חותמת, ‘מסמנים’ את הכלה כרכושם הפרטי, כמוהו כרישום בעלות, ומשום כך סכום המוהר (בעיקר אַלְ-מֻאַחַּ’ר) בדרך כלל, אינו סמלי, ואף מקשה פעמים רבות על צעירים בעולם הערבי להתחתן.

מניחים שהפועל מַהַר במשמעות הזאת נכנס לערבית מהפרסית הקדומה. והוראת המילה מֻהְרְדַאר בפרסית היא – נושא החותמת המלכותית (המילה מורכבת מ-מֻהֹר – חותמת / חותם, ו-דַאר – בעלים).

ונסיים בשורה אופטימית משירו של ביאליק ‘בין נהר פרת ונהר חידקל’: “לֹא בְמֹהַר וְלֹא בְמַתָּן – כִּי בְאַהֲבָה בָּךְ אֶתְחַתָּן”

=-=-=-=-=-=

המחזור הבא של הקורס “לומדים ערבית בכיף עם אבשלום”, יפתח בדצמבר, ויכלול קבוצות בכל הרמות, כדלקמן:

מתחילים: קורס מורחב בן 28 מפגשים של שעתיים וחצי

מתקדמים: 15 מפגשים בני שעתיים

מתקדמים יותר: 15 מפגשים בני שעתיים וחצי

מתקדמים מאוד: 15 מפגשים בני שעתיים וחצי עם אבשלום פרג’ון ובות’ינה שחאדה

ההרשמה עכשיו ! לפרטים מלאים: 054-4826696

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

תודה רבה לאבשלום!

השורש מ.ה.ר עוסק גם במיומנויות ובמומחיות, וגם בסייחים, אך על כך בפעם אחרת…

המילה מהר מחזירה אותי 33 שנים אחורה, לכיתת המזרחנים שלי בתיכון.

באותן שנים התלמידים למדו את אחד הסיפורים הקצרים היפים –

מַהְרֻ אבְּנַתִי مهر ابنتي – המוהר של בתי

לא התאפקתי, ותרגמתי אותו לטובת כולם:
גם המילה מהר, כמו המילה מג’אנן (בחינם, שהופיעה אצלנו לפני מספר שבועות) מחזירה אותי 33 שנים אחורה, לכיתת המזרחנים שלי בתיכון.
באותן שנים התלמידים למדו את אחד הסיפורים הקצרים היפים –
מַהְרֻ אבְּנַתִי مهر ابنتي – המוהר של בתי
של הסופר המצרי אִחְסַאן עַבְּדֶ אלְקֻדּוּס إحسان عبد القدّوس, ש- “היה סופר, עיתונאי והוגה דעות מצרי ועורך בעיתונים “אל-אח’באר” ו”אל-אהראם”. ידוע בכתיבתם של רומנים רבים שעובדו לסרטים” (הציטוט מויקיפדיה)
לא התאפקתי, ותרגמתי אותו לטובת כולם:
הייתה הזו התערוכה הראשונה שפתח לתמונותיו. הוא נאבק רבות עד שהצליח לפתוח אותה. הוא סבל רעב, עבד יום ולילה ומתח את עצביו כולם… כדי שיראה תמונה עם שמו תלויה סוף סוף מעל דלת התערוכה.
ימים רבים חלפו מפתיחת התערוכה ולא הגיעו אליה אנשים רבים. אולם היה אדם שהגיע מדי יום. אדם זקן ובלוי בגדים, שציפורני הזמן שרטטו על פניו חריצים שנראים כמו שריטות של אישה קנאית.
האדם לא דיבר ולא ניסה להכיר את האומן בעל התערוכה. הוא רק היה נכנס, שותק, כאילו הוא נכנס לבית תפילה מקודש, אחר-כך היה נעמד מול תמונה מסוימת, תמונה ששמה “התקווה”. הוא נעמד זמן רב, זמן רב מאוד, הוא חיפש כיסא כדי לשבת עליו בעודו מתבונן בתמונה, ואז נאנח כאילו הוא נפרד מתקוותו.
באחד הבקרים נכנסו שתי גברות כשהן צוחקות צחוק מופקר. הן זרקו מבט חטוף על התמונות, אחר-כך נעמדו באמצע התערוכה בעודן מדברות בקול חזק וצוחקות צחוק רם וקולני. אחת מהן אף הציעה לחברתה קוביות שוקולד.
שיחתן התארכה זמן רב והוא שמע חלק ממנה. הן דיברו על המסיבה של אתמול, על הבעל המרומה, האישה הבוגדת ומאהב הבוגדני. לפתע פנתה אחת מהן אל האומן ואמרה בחוסר תשומת לב:
– שמע יא…, כמה עולה התמונה הזו?
הוא הביט בה במבט מלא זלזול ואמר בשקט:
– חמישים לירות (מצריות)
היא אמרה בתדהמה:
– מה? זה לא הגיוני! אפילו פיקסו בעצמו לא היה מבקש סכום כזה!
הוא שתק לרגע קל, ואז אמר בעודו שומר על דיבורו השקט ובעודו מביט מתחת עפעפיו במבט מלא זלזול:
– את רוצה לדעת למה ביקשתי את הסכום הזה? תראי, גברת: כל התמונות האלה הן כמו בנותיי. הבאתי אותן לתערוכה הזו כדי לחתנן. כל תמונה מחכה לחתן. החתונה תהיה או חתונה מאהבה או בשל כסף. את לא אוהבת את התמונה הזו, את בקושי הבטת בה, ואת לא מסוגלת להביט בה שנית, והיא גם לא אוהבת אותך. ואם זה המצב, אז שתהיה חתונה בשביל כסף. את צריכה לשלם חמישים לירות כמוהר.
היא הביטה בו בפליאה ואמרה לחברתה:
– הוא נראה משוגע!
ושתיהן עזבו את המקום.
הוא פנה אל האדם הזקן, שעדיין ישב שם מתבונן בתמונה, ואמר לו בחריפות:
– יש לך 25 אגורות?
הזקן היה נבוך וענה בהיסוס:
– כן, אבל מה…?
הוא צעק כדי לזרזו: תן אותן מהר!
האדם חיפש בכיסיו, הוציא שטר והגישו לאומן בעודו שואל בהיסוס: אני יכול לדעת את הסיבה?
האומן ענה בעודו מניח את השטר של 25 האגורות בכיסו: זהו המוהר של בתי. מזל טוב!
והוא לחץ את ידו וברך אותו.
כשהגיעו המבקרים ביום למחרת הם מצאו פתק קטן תלוי מעל התמונה “התקווה”, עליו הייתה כתובה מילה אחת:
“נמכרה”.

ימאמה, שלו ורני

בתמונה: בחורה ניגרית והמוהר שלה.

מיזם ערביט הוא זוכה פרס “קרן שרוני” לשנת 2022.
זהו מיזם התנדבותי ללא מטרות רווח. טעינו במתן קרדיט לתמונה או פספסנו אותו? עדכנו אותנו כדי שנתקן.