פורסם ב- 15.8.22
מרחבא
שלום לכולם,
מילת היום מופיעה לבקשתו של הקורא Kobbi Cohen, שכתב לנו:
“אולי תעשו פרק על המילה “דיר” מנזר. יש פתגם שיכול להעשיר את קהל העוקבים היקר שלך”.
אז מילת היום היא –
דֵיר دير, בספרותית דַיְר, וברבים אַדְיַאר أديار או אַדְיִרַה أديرة או דֻיוּרַה ديورة – מנזר
לשמיעה:
השורש הערבי ד.י.ר (בגזרת ע”י) עוסק ככל שמצאתי רק במנזרים.
השורש הכי קרוב אליו, ד.ו.ר (ע”ו), הוא דווקא אחד הנפוצים בשפה והוא הוצג פה פעמים רבות.
דַיַּאר ديّار, במשקל בעלי המלאכה, או דַיְרַאנִי ديراني – ממונה על מנזר; נזיר, מי שגר במנזר
המילים העבריות דירה, דייר ואפילו דִּיר מיוחסות לשורש ד.ו.ר.
שימו לב:
ישנם מקומות רבים ששמם כולל את המילה הערבית דיר. מדובר במקומות שמן הסתם היו נוצריים מתישהו לאורך ההיסטוריה.
מקומות מפורסמים שכאלה בארצנו:
דיר יאסין, דיר חנא, דיר אלבלח, דיר קרנטל, דיר מאר סאבא, דיר מאר אליאס, ומחוצה לארצנו, העיר דיר אלזור בסוריה.
דוברי עברית רואים את המילה דיר, והם באופן אוטומטי מנקדים אותה עם חיריק: דִיר.
אז לא במקרה זה. המילה נהגית בערבית מדוברת דֵיר, עם צליל e שמגיע עד דיר אלזור.
ולכן, מהיום:
דֵיר יאסין הוא מקום עם סיפור היסטורי שחובה להכיר ממלחמת השחרור,
בעוד דִיר יאסין הוא הדרך בה אני פותח מכתבים באנגלית לחברי יאסין: Dear Yasin.
=-=-=
קובי שלח לי קישור לסרטון הבא (והוא לא ידע שהוא פותח לי צוהר לאחד הנושאים שאני מרותק מהם בכל פעם מחדש, ובעיקר מופתע איך מעולם לא שמעתי עליהם קודם לכן):
מ- 15.1.13
שכותרתו:
מן ד’אכרת אלאסתאד’ חסין לבאני קצת אֶלנִּדֶ’ר לַלדֵּיר וּאלְחַ’רַא לַסַמְעַאן
من ذاكرة الاستاذ حسين لوباني قصة النذر للدير والخرى لسمعان
מזכרונות המורה חסין לובאני, הסיפור: הנדר למנזר והחרא לסמעאן
הסרטון הופק על-ידֵי:
מרכז אלמעלומאת אלערבי ללפנון אלשעביה
مركز المعلومات العربي للفنون الشعبيّة
מרכז המידע הערבי לאומנויות העממיות
עוד לפני שנעסוק בתוכן הסרטון ובפתגם, דמותו של המספר, חסין עלי לובאני, ריתקה אותי.
הדיבור שלו הוא מקומי, אבל הוא מספר על חוויה מלבנון.
חיפוש מהיר ברשת העלה את המידע הבא מבית היוצר של מערך ההסברה של תנועת פתח בלבנון:
הוא סופר ומורה מפורסם.
הוא נולד בכפר אלדאמון (היה מזרחית לעכו) אך נאלץ לעזוב את הארץ במלחמת השחרור (הנכבה, לשיטתם), כשהיה בכיתה ג’, ולהפוך לפליט בלבנון. משפחתו הגיעה למחנות הפליטים בצפון המדינה, ליד העיר טריפולי.
הוא מספר:
غادرت قريتي ووطني، ولكنه لم يغادرني لحظة، غادرت الطفولة السعيدة الهنيئة إلى شقاء الغربة والتشرد وفقدان الهوية وهذا ما لم يكن يخطر على بالي لحظة.
[…]
قريتي نموذج لسائر القرى والبلدات الفلسطينية لأنني ولدت وعشت فيها ولا زالت صورتها في عقلي وقلبي، ويومياً أشعر بأن الدامون تنام على زندي.
עזבתי את כפרי ואת מולדתי, אך היא לא עזבה אותי לרגע. עזבתי את הילדות המאושרת והערֵבה אל הקושי של הניכר, השוטטות כעקור ואובדן הזהות, וזה דבר שלא עלה על דעתי לרגע.
[…]
הכפר שלי הוא מודל לשאר הכפרים והישובים הפלסטינים, שכן נולדתי וחייתי בו, ותמונתו ממשיכה להתקיים בשכלי ובליבי. מדי יום אני חש שאלדאמון ישן על אמת היד שלי.
בסקירה אחרת מ- 2019 נכתב:
حسين لوباني، الذي ولد في بلدة الدامون، في عكا، بفلسطين عام 1939، لعائلة فلاحية، وصار لاجئاً في لبنان، يقول: “اليوم بتّ متأكداً أنّي سأموت في لبنان، وصرت محتاراً بين الدفن في مخيم البداوي أو مخيم نهر البارد، أي فوق أمي أو فوق أبي”.
חסין לובאני, שנולד בכפר אלדאמון, בעכו, בשנת 1939, למשפחת חקלאים, והפך פליט בלבנון, אומר: “היום כבר ברור שאמות בלבנון, ואני מתלבט אם להיקבר במחנה (הפליטים) אלבדאוי או במחנה נהר אלבארד, כלומר מעל אמי, או מעל אבי”.
(התרגום שלי. שָלֵו)
מי שמתעניין, ויודע ערבית, יכול לקרוא את הסיפור המלא פה:
נחזור לסרטון שקובי שלח.
סיפור ההסבר של הפתגם, שהוא הסיבה לפוסט הזה מלכתחילה, מתחיל בדקה 3:23:
פי ואחד באלצ’יעה, פי דיר ענדי באלצ’יעה, מאהי אלאדירה בתציר וין? באלג’באל, עאדתן. והד’א אלדיר צאר ג’נב צ’יעה.
בירוחוא, הד’א מין? פלאח, אלזלמה, ביקול לכ, כאן יתטלע ע אלראיח ואלג’אי, יום אלאחד, יום אלסבת, מא ישוף אלא יג’וה מן אאח’ר אלדניא להאלדיר.
נסואן ורג’אל וולאד ומעהן אלאטפאל, ונאד’רין נד’ורה. ביג’וא הנאכ, אנה אד’א טאב אבני, אד’א עאש אבני, אד’א אללה רזקה, אד’א אללה נג’חה. ביג’יב ואחדה הדיה.
מנין ביג’יבוהא? מן אלמדינה וביג’וא. הד’א שו חסבהא? אה טיב, יא עמי, בפתח לי טקטוקת דכאנה אנא הונה. ובדאל מא יג’וא משתרין מן אהל אלמדינה בישופוא אלאע’ראצ’ ענדי, בישתרוא וביפותוא. אה, חסבהא היכה. מין? הו אסמה סמעאן, אלמשחר הד’א. פתח טקטוקת דכאנה וחט פיהא זהר ואשיאא’ היכה, וטבק חלו וראחה ובסכות ושע’לאת, אללי יסתעמלוהם אללי פאיתין ע אלדיר. צאר יג’וא אלנאס מת’ל אלעאדה. יג’וא, יפותוא ע אלדיר, מע אלאע’ראצ’, נאס ראיחה וג’איה. ואחד, אג’לכ אללה, ינחשר, בדה יקצ’י חאג’תה, חאג’תה אלצ’רוריה. יתטלע ג’וית אלדיר מא פי יתצרף. פי קאעה וצאלה, ובס.
יטלע ואחדה שוי יסלבת, וין לאקי דרוה? ענד דכאנת מין? סמעאן. ואקף וראהא היכה וישמר ויקצ’י חאג’תה. יקצ’י חאג’תה. יג’וא יפותוא, אלנד’ורה יחטוהא פי אלדיר, בצמדוהא ביחטוהא ללח’וארנה, והו יקצ’י חאג’תה יג’י וין? ע טרף דכאנת סמעאן. באלאאח’ר טלעת שושת מעה, אנה מעקול אלחכי? לכ אחנא פתחנא חתא נסתפיד! חתא נתרזק! באלאאח’ר קאלה חלוא עני! פש הונה! יעני עמלתוהא היכ, ח’לצ צארת יעני, אלנד’ר ללדיר ואלח’רא ע סמעאן?
في واحد بالضّيعة، في دير عندي بالضّيعة، ماهي الأديرة بتصير وين؟ بالجبال، عادةً. وهذا الدّير صار جنب ضيعة.
بيروحوا، هذا مين؟ فلّاح، الزّلمة، بيقول لك، كان يتطلّع ع الرّايح والجّاي، يوم الأحد، يوم السّبت، ما يشوف إلّا يجوه من آخر الدّنيا لهالدّير.
نسوان ورجال وولاد ومعهن الأطفال، وناذرين نذورة. بيجوا هناك، إنّه إذا طاب ابني، إذا عاش ابني، إذا الله رزقه، إذا الله نجحه. بيجيب واحدة هديّة.
منين بيجيبوها؟ من المدينة وبيجوا. هذا شو حسبها؟ اه طيّب، يا عمّي، بفتح لي طقطوقة دكّانة أنا هونة. وبدال ما يجوا مشترين من أهل المدينة بيشوفوا الأغراض عندي، بيشتروا وبيفوتوا. اه، حسبها هيكة. مين؟ هو اسمه سمعان، المشحّر هذا. فتح طقطوقة دكّانة وحطّ فيها زهر وأشياء هيكة، وطبق حلو وراحة وبسكوت وشغلات، اللّي يستعملوهم اللّي فايتين ع الدّير. صار يجوا النّاس مثل العادة. يجوا، يفوتوا ع الدّير، مع الأغراض، ناس رايحة وجاية. واحد، أجلّك الله، ينحشر، بدّه يقضي حاجته، حاجته الضّروريّة. يتطلّع جوية الدّير ما في يتصرّف. في قاعة وصالة، وبس.
يطلع واحدة شوي يسلبت(؟)، وين لاقي دروة؟ عند دكّانة مين؟ سمعان. واقف وراها هيكة ويشمّر ويقضي حاجته. يقضي حاجته. يجوا يفوتوا، النّذورة يحطّوها في الدّير، بصمّدوها، بيحطّوها للخوارنة، وهو يقضي حاجته يجي وين؟ ع طرف دكّانة سمعان. بالآخر طلعت شوّشت معه، إنّه معقول الحكي؟!؟ لك احنا فتحنا حتّى نستفيد! حتّى نترزّق! بالآخر قاله حلّوا عنّي! فش هونة! يعني عملتوها هيك، خلص صارت يعني، النّذر للدّير والخرى ع سمعان؟!؟
היה מישהו בכפר, יש מנזר אצלי בכפר, הרי איפה המנזרים נמצאים? בהרים, בדרך כלל. והמנזר הזה היה ליד כפר.
מי זה המישהו? איכר, הוא היה מסתכל על העוברים והשבים, ביום ראשון, ביום שבת, והיה רואה שמגיעים למנזר אנשים מסוף העולם.
נשים, גברים, ילדים, עם תינוקות, ונודרים נדרים. מגיעים לשם, (ונודרים): “אם הבן שלי יחלים”, “אם הבן שלי יחיה”, אם אלוהים ייתן לו פרנסה/ילדים, אם אלוהים יצליח את דרכו. והיו מביאים מתנה.
מאיפה היו מביאים אותה? מהעיר, ובאים. מה הוא חשב לעצמו? מצוין, אשים לי שרפרף של חנות כאן. במקום שהם יגיעו לאחר שקנו מאנשי העיר, הם יראו את המצרכים אצלי, יקנו וייכנסו (למנזר). כך הוא חשב לעצמו. מי זה היה? קראו לו סמעאן, לַדָּפוק הזה. הוא הביא לו שרפרף ושם לידו פרחים ודברים, מגשים מתוקים, ראחת לוקום, ביסקוויטים ודברים, שמשתמשים בהם (כמתנות) אלו שנכנסים למנזר. האנשים הגיעו כרגיל. הגיעו, נכנסו למנזר, עם הדברים, אנשים הולכים ובאים. אחד, במחילה מכבודך, הרגיש צורך ללכת לשירותים לעשות את צרכיו, צורך דחוף. הוא הביט לתוך המנזר, אבל לא היה בו במקום להתפנות. רק אולם ורחבה.
הביט מסביב, איפה הוא מצא מקום נסתר? ליד החנות של מי? של סמעאן. עמד מאחוריה ככה, הפשיל מכנסיו ועשה את צרכיו. (באותו הזמן) אנשים המשיכו להיכנס, לשים את הנדרים במנזר, להניח אותם, להשאיר אותם לנזירים, כשהוא עושה צרכיו איפה? ליד החנות של סמעאן. בסוף הוא (סמעאן) יצא מדעתו, האם זה הגיוני?!? בחייך, פתחנו (את החנות) כדי להפיק תועלת! כדי להתפרנס! בסוף הוא אמר: עזבו אותי! אין פה (כלום)! כך עשיתם? זהו, מה זה? הנדר למנזר והחרא לסמעאן?!?
(התמלול והתרגום שלי. שָלֵו, ותודה לחבר שלי שעזר לי)
=-=-=
בתמונה: מנזר טאונג קאלאט Taung Kalat (בודהיסטי במינמאר)
זה היה הפוסט ה- 1,800 שלנו.
שיהיה יום נהדר,
ימאמה, שלו ורני
מיזם ערביט הוא זוכה פרס “קרן שרוני” לשנת 2022.
זהו מיזם התנדבותי ללא מטרות רווח. טעינו במתן קרדיט לתמונה או פספסנו אותו? עדכנו אותנו כדי שנתקן.
