פורסם לראשונה ב- 3.12.17
מרחבא
שלום לכולם.
מילת היום מופיעה לבקשתה של הקוראת חרות שטרית.
אז מילת היום היא –
בַּאבַּא עַ’נוּג’ بَابَا غَنُوج – באבא גנוש
תזכורת: האות הערבית ע’ין غ נהגית כמו r גרונית (כמו בזמן גרגור מים). היא יכולה להישמע כמו g.
ש ו- ג’ גם הן מתחלפות.
חרות פנתה אלי און-ליין מסיני, שם שהתה לפני מספר שבועות, וסיפרה לי שהיא מכירה את המאכל, אותו היא אוהבת מאוד, אך היא חשבה ששמו באבא גָנוּ. הבדואים שהיו סביבה אמרו לה שהשם הוא בכלל באבא עַ’נו, כלומר – ופה היא אפילו שלחה לי הקלטה של אחד מהם – התרגום הוא: “אבא מזמר”, צירוף שמוכר יותר, נגיד בספרותית, בצורה בַּאבַּא יֻעַ’נִּי بَابَا يغنّي.
נחמד. רק מה הקשר בין אבות מזמרים למאכל מחצילים?
השעה הייתה שעת ערב מאוחרת, ומצאתי עצמי מתענג מהשיחה הבינלאומית. מדוע? מכיוון שזהו מקרה קלאסי של אטימולוגיה עממית:
אטימולוגיה (גיזרון) עממית היא גזירה לאחור שגויה של מילה, שנובעת מבורותם הלשונית של הדוברים.
יש לי, ממערכי השיעור שלי, דוגמאות רבות לתופעה, אך אסתפק פה היום בשתיים:
תיקו.
מה זה תיקו? אתם הרי מכירים את זה מספורט, כדורגל, למשל.
אז מקור המונח בתלמוד, והוא חותם סוגיות שאין בהן הכרעה של הרבנים.
העוסקים בתלמוד נדרשו להסביר את המילה, והחליטו שהיא ראשי תיבות – תיק”ו: תשבי (אליהו הנביא) יתרץ קושיות ובעיות.
יפה, נכון?
רק שאין שום קשר. מדובר בפועל הארמי “תיקום”, כלומר עומדת (הסוגיה, בעינה. היא אינה פתורה). באותן שנים מם סופית לא פעם נשמטה, וכך נותרנו עם הצורה תיקו.
זו הייתה אטימולוגיה מדעית.
משה.
לפי התורה, משה נקרא כך כי: “וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה, וַיְהִי-לָהּ, לְבֵן; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ”.
אז למרות שמדובר בתורה, יש פה סיפור של אטימולוגיה עממית.
אם אני שותה משהו – המשהו שָתוי
אם אני רואה משהו – המשהו רָאוי
אם אני רוצה משהו – המשהו רָצוי
אז אם אני מושה משהו, המשהו … מָשוי.
לא משה.
מלבד זאת, מה לבת פרעה ולעברית?
יש כמה דרכים מדעיות להתייחס לשם. אחת מהן אומרת שכך אמרו במצרית עתיקה ילד. וזה הגיוני: היא ראתה ילד, וקראה לו: ילד.
מש”ל, וגם זו הייתה אטימולוגיה מדעית.
אז מה שעשה הבדואי בסיני שדיבר עם חרות היה המצאה: הוא לא ידע מה השם הנכון של המאכל, והמציא לו הסבר (הוא או אבותיו/חבריו).
לפי ויקיפדיה בעברית,
“באבא גנוש (בערבית: بابا غنوج, תעתיק מדויק: באבא ע’נוג’) הוא מאכל המורכב מסלט חצילים בטחינה, אשר נפוץ ברחבי המזרח התיכון, בעיקר במצרים, בסוריה, בלבנון, בטורקיה וביוון.
במדינות שונות יש גרסאות שונות לאופן ההכנה, בחלקן מוסיפים לחצילים עגבניות קצוצות ושום.
במצרים הסלט מכונה “באבא ראנוש” ובאתיופיה מכונה המאכל “בלאגאדוש” “.
בויקיפדיה הערבית מובא סיפור מוצאו של השם, אולם אין לדעת אם הוא בחזקת אטימולוגיה מדעית או שגם כאן מדובר בעממית:
מדובר היה בכומר מפורסם בן המאה הראשונה לספירה, האב ע’נוג’ (באבא ע’נוג’, בערבית), שהיה אהוב מאוד על האנשים. פעם אחת הכין לו תלמידו ומעריצו מאכל מחציל על האש, ירקות וטחינה. הכומר לא רצה לאכול לבדו ולכן חלק את המאכל עם כל תושבי כפרו. התושבים כל כך התרשמו ממעשה הנדיבות, שקראו למאכל על שמו.
כן, אני מודה, זה נשמע סיפור אגדה, אבל לפחות הוא עם הרבה יותר עוגנים לשוניים מאשר “אבא מזמר” 
Photo: Andrew Scrivani for The New York Times
יום נהדר ושבוע מצוין,
ימאמה, שלו ורני
מיזם ערביט הוא זוכה פרס “קרן שרוני” לשנת 2022.
זהו מיזם התנדבותי ללא מטרות רווח. טעינו במתן קרדיט לתמונה או פספסנו אותו? עדכנו אותנו כדי שנתקן.
