פורסם לראשונה ב- 15.3.21
מרחבא
שלום לכולם,
הביאו כרית והדום לרגליים, שתיה שאתם אוהבים ואיזה נשנוש או שניים, כי זה הולך להיות ארוך… מאוד…
מילת היום מופיעה בזכותה של ידידתי הקוראת Revital Battat, שאין לה שמץ של מושג מה פעולה בנאלית ופעוטה שלה בווטסאפ עוללה…
אז מילת היום היא –
גַ’ארוּשֶה جَارُوشة או גַ’רוּשֶה جَرُوشة וגם גַ’ארוּש جَارُوش בזכר, וברבים גַ’וַארִיש جَواريش – אבני רחיים; מגרסה
שימו לב!
המונח “אבני רחיים” מתייחס בעברית לסוגים שונים של מִתְקָנים, הנבדלים זה מזה בַּצורה (מיקום האבנים האחת ביחס לזולתה, וגודלן), בַּמטרה (גריסה, טחינה או הפקת נוזל, כמו שמן) ובַּמיקום (בית בת, בית פרטי וכו’).
ג’ארושה בערבית היא מה שרואים בתמונת הפוסט.
בערבית אבני רחיים הם גם רַחַא رحى או טַאחוּנֶה طاحونة, אך לא בהן נעסוק היום.
=-=
רויטל שלחה לי סרטון בן חצי דקה, בו מופיעות שתי שורות משיר שריתק אותי.
אין לי מושג מדוע מי שיצר את הסרטון והפיצו החליט להציג רק שתי שורות מאמצע שיר, אבל מילא.
חיפוש זריז ברשת העלה שמדובר בשיר:
סַאק אַללָּה עִישֶת זַמַאן ساق الله عيشة زمان – היו זמנים / איפה הימים של פעם…
בביצועו של אִבְּרַאהִים צְבֵּיחַאת إبراهيم صبيحات, שהוא זמר מפורסם מאוד, שאמור להיות כיום בתחילת שנות ה- 50 של חייו. הוא יליד שכם אך גדל בכפר גַ’לַמֶה צפונית לג’נין.
אני חייב לשתף אתכם במשהו:
תרגמתי פה בדף במרוצת השנים עשרות שירים, רובם המוחלט בניבים המצרי או הלבנוני. התקשיתי פה, התקשיתי שם, אבל לא באמת משהו לכתוב עליו הביתה… (באנגלית זה נשמע יותר טוב).
השיר של היום הוא השיר הכי מקומי שיש, הכי עממיקו, הכי קרוב אלינו. וראו זה פלא – התקשיתי מאוד לתרגמו.
הוא מתאר מציאות חיים יומיומית בכפרים של פעם, ואוצר המילים הוא ייחודי מאוד, ממש התרכיז של השפה המדוברת, אבל של הפלאחים.
תנו לי לתרגם ידיעה חדשותית מורכבת וקשה – בכיף.
תנו לי לתרגם שיר כזה – הופה! לא פשוט כלל וכלל.
כהרגלי, חיפשתי את תמלול השיר ברשת, וכפי שמיד תקראו – אכן מצאתי משהו.
אבל ה”משהו” הזה כלל מלל ארוך, מבולגן, שורה פה, שורה שם, אי סדר מוחלט…
נאלצתי אפילו ללקט מספר שורות שלא הופיעו ב”משהו הזה”, וזאת לפי חיפוש מילה אקראית מתוך השיר בגוגל, וכך למצוא כל שורה חסרה בנפרד, מפוסטים אקראיים בפייסבוק. זה היה סיוט…
אז מה עושים?
מצד אחד בלאגן רב וקושי בהבנה, אך מצד שני אני רוצה מאוד להציג פה את השיר ולהבין אותו בעצמי, אבל הוא גדול עלי בכמה מידות.
לא עברה יותר משניה לפני שפניתי בבקשת עזרה לידידי Avshalom Farjun, ה-מורה מספר 1 בארץ לערבית מדוברת.
את אבשלום הכרתי דרך פרסומיי כאן, בפייסבוק, לפני כחמש שנים, ומיד הבנתי “עם מי יש לי עסק”: ידען ומורה בחסד, בעל שליטה נדירה במכמני השפה הערבית.
אבשלום גם פרסם שני ספרים, זאת יחד עם עמיתתו בת’ינה שחאדה.
אבשלום התלהב מהשיר, אותו לא הכיר, והחליט להכינו כמערך שיעור במסגרת כיתת המתקדמים-מאוד שלו.
הוא גם הזמין אותי להשתתף בשיעור, שהתקיים ביום ד’ שעבר.
החוויה הייתה מרנינה: שיעור עם 14 תלמידים ידענים מאוד, ברמה גבוהה מאוד, עם שיח פורה ומפרה, ועם השיר הזה…
אז הנה גרסת התרגום של אבשלום, שבאדיבותו משתפהּ איתנו, כולל הערות ותוספות מרחיבות דעת.
אבשלום סיפר לי שהכנת מערך השיעור ארכה שש שעות ארוכות אך מרתקות.
זכות הדיבור לאבשלום, עם הערות בודדות שלי:
זו הגרסה המלאה הנצפית ביותר של השיר ביוטיוב, באורך 5 דקות, הכוללת שורת פתיחה ועוד שלושה בתים בני 4 שורות כל אחד:
סַקַא (א)ללַּה עֵישִת זַמַאן – אִבְּרַאהִים סְֿבִּיחַאת
سَقَى الله عِيشِة زمان – إبراهيم صْبِيحات
סַקַא (א)ללַּה עֵישִת זַמַאן וִלְ-אַיַּאם לְ-הַנִיֵּה, עַלְ-בַּסַאטַה כֻּלּ שִי כַּאן וּעֵישֵה עַ(ל)-סֻּבְּחַאנִיֵּה
سقى الله عِيشِة زمان والأيّام الهَنِيِّة, عالبساطة كلّ شي كان وعيشِة ع السُّبْحَانِيِّة
איפה החיים של פעם, והימים המאושרים, כשהכול התנהל בפשטות, האנשים פשוטים ומשבחים את האל
סַקַא (א)ללַּה חֻ’בְּז אִ(ל)-טַּאבּוּן וִ(ל)-סַּמְנֵה לְ-בַּלַדִיֵּה, וִלְ-קַעְדֵה תַחְת אִ(ל)-זַּיְתוּן וִ(ל)-שַּאיִ בְּמֵירַמִיֵּה
סַקַא (א)ללַּה אַכְּלִ לְ-עַכּוּבּ וִ(ל)-זַּעְתַר וִלְ-מַנְקוּשֵה, וִ(ל)-לַּבַּן לַמַּא בִּירוּבּ וִלְ-עַדַס עַ(ל)-גַּ’ארוּשֵה
סַקַא (א)ללַּה מִקְלַת לְ-עִגֵּ’ה עַלְ-בֵּידַֿה לְ-בַּלַדִיֵּה מִן סַלֵּת סִתִּי לְ-חַגֵּ’ה אִללִּי תַחְת אִ(ל)-נַּמְלִיֵּה
סַקַא (א)ללַּה סֿוֹת לְ-בַּאבּוּר, פִי סַאעַאת אִ(ל)-סֻּֿבְּחִיֵּה וְאִמִּי בִּתְחַדֵּֿר לִ-פְטוּר וִבִּתְחְ’בֵּז עַלְ-פֻרְנִיֵּה
سقى الله خُبز الطّابون والسّمنِة البلدِيِّة, والقعدة تحت الزّيتون والشّاي بْميرَمِيِّة
سقى الله أكْل العَكّوب والزّعتر والمنقوشِة, والّلبن لمّا بِيرُوب والعدس ع الجاروشِة
سقى الله مِقْلَة العِجِّة ع البيضة البلديِّة من سَلِّة ستّي الحجّة اللّي تحت النَّمْلِيِّة
سقى الله صوت البابُّور، في ساعات الصُّبْحِيِّة وإمّي بتحضّر الِفطور وبتخبِّز ع الفُرْنِيِّة
איפה פיתות הטבּון וחמאת הכפר, כשישבנו תחת עצי הזית, עם תה מרווה
איפה הימים של העכּוּבּ, הזעתר והמנקושה שהיינו אוכלים פעם, והחלב שהופך יוגורט, והעדשים הגרוסות באבני ריחיים
לו ישובו הימים של מחבת העִגֵּ’ה (חביתת ירק בד”כ), עם ביצי החופש שהיינו נוטלים מהסל של סבתי החגֵּ’ה, שהיה מתחת לארון המטבח
איפה הצליל (המרגיז) של הפרימוס בשעות הבוקר, כשאמי הייתה מכינה את ארוחת הבוקר, ואופה בתנור הביתי
סַקַא (א)ללַּה רִיחֵת לִ-תְּרַאבּ אַוַּלַ שַתְוֵה בְּתִשְתִיהַא, יִשְקַע עַלְ-קֻסַּֿה לְ-מִזְרַאבּ לַמַּא תְזִחּ’ וּתִעְטִיהַא
סַקַא (א)ללַּה וִלְ-מַרְג’ אַחְ’דַֿר יִשְבַּהְ קִטְעַה מִן אִ(ל)-גַּ’נֵּה, שְעִיר וּקַמְח מְזַנַּר וּחִלְבֵּה וּקִזְחַה וּכִּרְסַנֵּה
סַקַא (א)ללַּה עַלְ-חַסִֿידֵה בַּדְרִי קַבְּלִ טְלוּע אִ(ל)-נּוּר, יְשַכֵּל קֻמְבַּאזוֹ סִידִי וּאִן טַאלֵת בִּתְלִמִּ עְ’מוּר
סַקַא (א)ללַּה חַיַאת אִ(ל)-נַּאס וּגִ’דִּי יִדְרֻס קַשַּאתוֹ, וִיְרַכֵּבְּנַא עַ-לוֹחִ דְרַאס וִ(ל)-רִּיַאח בְּדַיַּאתוֹ
سقى الله ريحَة الِتّراب أوّل شَتْوِة بْتِشْتِيها, يِشْقَع ع القُصَّة المِزْراب لمّا تْزِخّ وتَعْطيها
سقى الله والمَرج أخضر يِشْبَه قِطعة من الجنّة, شعير وقمح مْزَنَّر وحلبة وقِزْحَة وكِرْسَنِّة
سقى الله ع الحصيدِة بَدْري قبلِ طْلوع النّور, يشكِّل قُمْبازُه سيدي وإن طالِت بِتْلِمّ غْمور
سقى الله حياة النّاس وجدّي يِدْرُس قَشّاتُه, ويركِّبنا ع لوح دْراس والِرّياح بدَيَّاتُه
איזה ריח היה לאדמה לאחר הגשם הראשון, כאשר מי המרזב השופע היו ניגרים בעוצמה על פינת הישיבה בחצר, במטחים חזקים וקצרים
איפה העמק הירוק הדומה לחלקת גן עדן, זָרוע חגורות של שעורה וחיטה, חלבה, וקֶצַח וכּרשינה
איפה ימי הקציר לפני עלות השחר, כשסבי היה מפשיל את שולי הקֻמְבַּאז וקושר על חגורתו, ויוצא לעבודה לפני שיהיה כבר מאוחר
איזה חיים חיו פעם, כאשר סבי היה דש את השיבולים, וכשהמושכות בידיו, היה מרכיב אותנו על המורג
סַקַא (א)ללַּה אַיַּאם כֻּנַּא זְעַ’אר וּנִלְעַבּ אִ(ל)-טֻּמֵימִיֵּה, וּנִתְחַ’בַּא בְּחוּשַאת אִ(ל)-דַּאר וּיִטְחוּנַא לְ-חִ’תְיַארִיֵּה
סַקַא (א)ללַּה אַיַּאם כֻּנְת שְבִּיבּ וּאַקְחַש זַעַ’אלִיל אִ(ל)-טַּאקַאת, וּיַא מַ-(א)חְלַאהְ סַקְפִ לְ-קֻסֵּֿיבּ וּכֻּלּוֹ עֻשוּש אִ(ל)-סְּנוּנִיַּאת
סַקַא (א)ללַּה וּגִ’דִּי מְרַיֵּח מִתְמַדֵּד עַ(ל)-גַּ’נְבִּיֵּה, וּסִתִּי בְּתִתְשְבִּי (בְּתִכְּבִּי) וּבִּתְסַבֵּח מַסְבַּחִתְהַא לְ-בִּנִּיֵּה
סַקַא (א)-ללַּה וִ(ל)-סֻּֿבְּחִיַּאת גִ’דִּי יִטְלַע עַלְ-וַעְרַה, יִנְכֻּש תַחְת אִ(ל)-זֵיתוּנַאת וִיְסַנְסֵל בִּחְגַ’אר אִ(ל)-סַֿחְ’רַה
سقى الله أيّام كُنّا صغار ونلعب الطُّمِيمِيِّة, ونتخبَّى بحوشات الدّار ويِطْحونا الخِتياريِّة
سقى الله أيّام كُنت شْبِيب وأقْحَش زغاليل الطاقات, ويا ماحْلاهْ سقْف القُصِّيب وكلُّه عُشوش السّْنونِيَّات
سقى الله وجدّي مْرَيِّح مِتْمَدِّد ع الجَنْبِيِّة, وستّي بتِتْشْبِي وبِتْسَبِّح مسبحِتْها البِنِّيِّة
سقى الله والصُّبْحِيّات جدّي يطلع ع الوَعْرَة، يِنْكُش تحت الزّيتونات ويْسَنْسِل بحْجار الصَخْرَة
איפה הימים כשהיינו צעירים ושיחקנו מחבואים, התחבאנו בחצרות הבתים והזקנים היו מגרשים אותנו
אני מתגעגע לימי נערותי, כשהייתי אוסף ומוציא את כל גוזלי היונים מתאי השובך, ומה יפה היה גג הקנים המלא בקִנֵי הסנוניות
איפה הימים שסבי היה משתרע לו נינוח על המזרון הדק, וסבתי הייתה מנקרת מעייפות, כשהיא מעבירה חרוזים במַסְבַּחַה החומה שלה
היו זמנים, כשסבי היה יוצא לבָּתה (אזור של עשבייה וקוצים) עם בוקר, מנכש תחת עצי הזית, ובונה גדרות אבנים
[ודאי שמתם לב, שאבשלום שינה את אותיות הפועל והכתיב של הביטוי, מ- סאק אללה המפורסם והנפוץ, ל- סקא אללה.
בתחילת הקטע הבא הוא מביא סימוכין מגוונים מדוע הצורה המקורית הייתה סקא, דהיינו מלשון השקיה, ולא סאק, מלשון נהיגה.
הסיבה לטעות היא שהדוברים כתבו את האמירה הדבורה בצורה שגויה מתוך בורות:
רצף הצלילים saqalla יכול להתפרש הן כ- סקא אללה והן כ- סאק אללה, ואני יכול לציין פה עוד שני שירים ישנים בהם השתרשה דווקא הגרסה השגויה:
* פוק אלנא ח’ל (“למעלה יש לנו חבר”) הפך ל- פוק אלנח’ל (“מעל עצי הדקל”)
* עלא עין מוליתי (“מתחת לעינה של אימי”) הפך ל- עאלעין מוליתין (“במעיין שתי ה…[מילה שאינה קיימת]”)
בנוסף, במקטע הבא, מסיבות טכניות, האות צאד מוצגת בתעתיק כסמך והאות צ’אד כדלת, כאשר בסוגריים כתבתי את התעתיק המקובל שאינו כולל סימן טילדה מעל האות. שָלֵו]
סַקַא (א)ללַה עֵישִת זַמַאן / אִבְּרַאהִים סְבִּיחַאת (צביחאת)
היו זמנים / איפה הימים / איפה החיים של פעם / מי ייתן שישובו הימים / אני מתגעגע לימים היפים.
“סַקַאהֻם רַבֻּّהֻם שַרַאבַּן טַהוּרַן” – מתיאורי הצדיק בגן עדן (סוּרַת אַלְ-אִנְסַאן) / ישקה אותם האל שיקוי זך.
סַקַא (א)ללַّהֻ לְ-אַרְדַ (ארצ’) עַ’יְתַ’ן – גשם שופע.
סַקַאכַּ (א)ללַّהֻ וּרַעַאכַּ / סַקְיַן לַכּ – ישמור אותך אלוהים.
فَأَسْقَيْنَاكُمُوهُ
המילה הארוכה ביותר בקוראן (סוּרַת אַלְ-חִגְ’ר, 22 – “והורדנו מן השמים מים והשקינו אתכם בהם”)
מילים וביטויים / הרחבות
סַמְנֵה בַּלַדִיֵّה – ממוצרי החלב. מעין חמאה מותכת, עשויה שומן מן החי, החלב, או שומן צמחי, מעין מרגרינה רכה מאוד המשמשת לטיגון ואפיה.
לַבַּן רַאיֵבּ – יוגורט דל שומן, לֵבֶּן.
נַמְלִיֵّה – ארון מטבח לשמירת מוצרי מזון (מוּנֵה) וכלי מטבח. הארון הזה שימש מעין מקרר, בימים טרם היו מקררים בבתים. הוא היה עשוי עץ קשיח, והיו לו שתי דלתות עם רשת מתכת דקה ( שַבַּכּ מַעְדַנִי דַיֵّק (צ’יק) / מֻנְחֻ’ל נַאעֵם), שאפשרה כניסת אוויר, במטרה לשמור על טריות המזון, ולמנוע כניסת נמלים וחרקים למיניהם.
בַּאבּّוּר – פרימוס. בעת שהיה דולק היה משמיע צליל גבוה ומטריד, אלא אם כן הוא היה מהסוג שכינו – אִלְ-אַחְ’רַס (האילם).
פֻרְנִיֵّה – גרסה מוקטנת, ביתית וקומפקטית של ה-פֻרֹן הגדול (השכונתי) והמרכזי.
יִשְקַע עַלְ-קֻסַّה (קצה) לְ-מִזְרַאבּ לַמַّא תְזִחّ’ וּתַעְטִיהַא:
א. שַקַע לְ-מִזְרַאבּ – כאשר המרזב שופע מי גשם והזרימה נשמעת בחוזקה.
ב. קֻסַّה (קצה) – משטח (מַסְטַבַּה) (מצטבה) אבן מוגבה מעט, המיועד לישיבה באוויר הפתוח.
ג. זַחّ’ (לְ-מַטַר) – גשם שניתך בעוצמה / זַחַّ’ה – מטח גשם חזק לזמן קצר.
קִזְחַה – מכונה גם: אִלְ-חַבֵּّה (ל)-סַّוְדַאאְ / חַבֵּّת לְ-בַּרַכֵּה / אִלְ-כַּמّוּן לְ-אַסְוַד. מייחסים לצמח התבלין הזה תכונות רפואיות רבות, ולפי חדית’ (של אל-בֻּחַ’ארִי, הוא מטפל בכל המחלות: “קַאלַ רַסוּל אַללַّה סלעמ (צלעמ): אִנַّ הַאדִ’הִ לְ-חַבַּّה (ל)-סַّוְדַאאְ שִפַאאְ מִן כֻּלّ דַאאְ אִלַّא (ל)-סַّמّ”.
כִּרְסַנֵّה – כַּרְשִינַה. ממשפחת הקטניות. הצמח ידוע עוד מימי המשנה והתלמוד כצמח מאכל לבהמות. שימש גם כחומר ניקוי שנקרא: בורית הכרשינה. שכם הייתה ידועה כמרכז לגידול ה-כִּרְסַנֵّה.
קֻמְבַּאז – הלבוש הכפרי הפלסטיני המסורתי. היה נפוץ גם בערים מסוימות ובמיוחד בשכם, עירו של כותב השיר / נקרא גם – דִמַّאיֵה. הלבוש כלל:
א. אִלְ-חַטַّה
ב. אִלְ-קֻמְבַּאז
ג. א(ל)-שִّרְוַאל
ד. אִ(ל)-שַّמְלֵה (קִטְעַת קְמַאש יֻרְבֻּטוּהַא עַלְ-חַ’סֵר) (ח’צר)
שַכַּّל קֻמְבַּאזוֹ / תְשַכַּّל – הפשיל (שַמַّר) את שולי ה-קֻמְבַּאז וקשר על החגורה, כהכנה לעבודה בשדה.
“וַאִן טַאלֵת בִּתְלִמّ עְ’מַאר” – מילולית: ואם זה מתארך מדי נערמות ערימות. פתגם שהוראתו: העניינים או הבעיות שלא פוטרים מיד, מתנפחים ומסתבכים, ואז נערמות ערימות של בעיות.
דַרְס לְ-קַמֵח – דישת החיטה (הפרדת המוץ מגרגירי החיטה). פעולת הדישה נעשית בגורן (בֵּידַר: מילה שנכנסה מארמית, בֵּיתְדַרַא – מורכבת משתי מילים: בֵּית ו-דַ’רַא. המילה קיימת גם בפרסית, וסביר להניח שנכנסה לפרסית מהערבית).
לוֹח דְרַאס – מורג (רתום בד”כ לבהמה) נקרא גם – נַוְרַג’ (מילה ארמית במקור: נַרְגַה).
טֻמֵّימִיֵّה – משחק התופסת. נקרא גם – טֻמֵّימֵה / עֻ’מֵّידַה (ע’מיצ’ה).
גַ’נְבִּיֵّה – מזרון דק לישיבה. מכונה גם: טֻרַّאחַה.
סַנְסַל (סַלְסַל) – בנה סִנִסְלֵה: גדר אבנים תומך, למניעת סחף של האדמה.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
עד כאן דבריו הנהדרים ומאירי-העיניים של אבשלום,
ואני מנצל במה זו שנית כדי להודות לו על שני דברים:
על ההתגייסות המהירה לסייע בתרגום השיר ובפרשנותו, ועל כך שזיכה אותי להקשיב לשיעור בהנחייתו ובהנחיית בת’ינה.
=-=-=
והנה הווידיאו הססגוני של השיר, המביא תמונות מהווי החיים של שכנינו הכפריים בצפון השומרון.
מקצב השיר הוא מקצב הדבכה, כפי שתוכלו לראות גם בריקוד של להקת הפולקלור המופיעה בו:
https://www.youtube.com/watch?v=NH9hLuQ5fkA
חשבתם שסיימנו?
ממש לא.
בזמן החיפושים הראשוניים אחר חומר מצאתי סרטון נוסף של השיר, מ”הופעה חיה” של צביחאת, שצולם בחפלה בישוב יַטַּא ליד חברון.
בסרטון מופיעות בתוך ים המלל שורות נוספות, והמקצב פחות נוסטלגי-עצוב והרבה יותר מרקיד:
ساق الله ع الحاكورة وقعدة بفي الجميزة مع قلّاية بندورة وصحن سميد وخبيزة
ساق الله بعدوا ع البال وجدّي قاعد بالحارة ع راسه حطّة وعقال بيدو يلفّ السّيجارة
ساق الله والخير تلال والبيادرة عمرانة والمذراه بترقص غربال ع نغمات التبانة
זה לא הסוף; מצאתי גרסת רימיקס נוספת, מרקידה ביותר, באורך 25 דקות, ובה מופיע, בין השיטין, גם התוכן הגולמי הבא:
ساق الله هداة البال وعيشة أيّام الماضي والواحد مهما كان الحال عايش حياته وراضي
ساق الله يا جرار الزّيت ….. ماحلا لمّة أهل البيت والأكلة من الدّبسية
ساق الله أيّام الخير لمّا يعبّي الخابية والكلّ بيشبع حتّى الطّير من فطير وزلابية
لمّا نعطش وإحنا صغار يابيه شو كانت مرغوبة الميّة من إبريق الفخار والشّربة من الزّعبوبة
ساق الله السواعي لما تروح الغنمة صيّح علينا الرّاعي لو لحقنا العبورة
ساق الله عالعريشة وقعدة تحت الدّوالي ما احلاها من عيشة تينة ورمّانة قبالي
ساق الله ضو الفانوس والسّهرة (بعليتنا) والله بتسوى كلّ الفلوس الدّنيا ساعة لمّتنا
ساق الله أيّام الأفراح مجوز وشبابة ويرغول ونطرب كلّ ما الشّاعر صاح دلعونا وزريف الطّول
ساق الله جمر الكانون والقعدة بالشّتويّة الشّاطر حسن وحديدون وحكاية وخرافيّة
אלוהי יוטיוב ארגן סרטון נוסף, באורך 6 דקות וחצי, המסכם את כל השורות בלי “רעשי רקע” וקטעי מעבר מוזיקליים:
וכן, לא טעיתם; הפוסט הזה היה אחד הפוסטים המאמצים ביותר לכתיבה, מבחינתי (אבשלום התאמץ הרבה יותר), ונשברתי באמצע.
אז מי שמעוניין להרים את הכפפה ולתרגם את השורות חסרות התרגום (כולל להוסיף תיקונים מתבקשים בתמלול הדי חובבני שמופיע ברשת) – תבוא הברכה על ראשו והוא גם יזכה בסוף שבוע מרטיט ונוסטלגי באחד מכפרי השומרון.
אני אישית ממליץ על הכפר בעל השם האקזוטי משהו – נֻצֶּ גְ’בֵּיל نصّ جبيل (“חצי הר קטן”)… 
=-=-=-=-=
ועכשיו – מעט דקדוק:
השורש הערבי ג’.ר.ש עוסק בגריסה – בדיוק כמו השורש העברי המקביל לו, ג.ר.ס – וכן בכתישה ושפשוף:
* הפועל גַ’רַש جرش בבניין הראשון – גרס, כתש; קילף, שפשף, גירד
* גַ’רְש جرْش, בצורת שם הפעולה/מצדר של הבניין – גריסה, כתישה; קול לעיסה של משהו קשה
* מַגְ’רוּש مجروش, בצורת הבינוני הפעול של הבניין – גרוס, כתוש
* גַ’רַּאשֶה جرّاشة, במשקל בעלי המלאכה – מטחנה, מטחנה תעשייתית; מגרסה (מגרסת נייר היא אַאלַת תַמְזִיקֶ אלְוַרַק آلة تمزيق الورق)
* גַ’רִיש جريش או גְ’רִישֶה جريشة – חיטה גרוסה
והנה הסבר הלקוח היישר מהאתר של “סוגת”:
“גרישה היא בורגול הטחון דק – מקבוצת הדגנים. היא עשויה מחיטה מלאה ומנוקה הנגרסת לאחר בישול וייבוש בתנורים מיוחדים. עשיר בוויטמינים מקבוצת B וכן במינרלים כגון סידן וברזל. הגרישה משמשת להכנת דייסות אך מוצלחת גם בסלטים ובממולאים”.
ואני זועק: מה עם הקובה (כִּבֶּה), איך שכחתם את הקובה!?!?!
אז בתגובות הגיבו בנושא עובדיה מזרחי ושולי בר.
מוזמנים לקרוא את תגובותיהם, שתמציתן היא:
ג’ריש הוא חיטה מלאה (לא מבושלת!!!) גרוסה.
=-=-=
פינת: “האם ביקרתם פעם ב-?”
(1)
פסטיבל גַ’רַש, מהרג’אן ג’רש, שמתקיים בעיר ג’רש בירדן בכל חודש יולי, הוא הפנינג תרבותי ומוזיקלי עצום, שכן מגיעים לעיר זמרים, זמרות, להקות ורקדנים.
אומרת ויקיפדיה:
“גַ’רַש (בערבית: جرش) היא עיר בירדן, שבה שרידי עיר הלנית-רומאית ומהווה את אתר התיירות השני בחשיבותו בירדן (אחרי פטרה). ג’רש נמצאת מצפון לעמאן ומדרום לאירביד, בהרי הגלעד.
ג’רש הייתה אחת מעשר ערי הדקאפוליס שנבנו בגבול המזרחי של האימפריה הרומית. מאז המאה ה-20 הן בשטחי סוריה, ממלכת ירדן וישראל. ג’רש נחשבת לעיר הקדומה שהשתמרה בצורה הטובה ביותר מבין ערים אלה”.
(2)
“ג’רישה (בערבית: جريشة) היה כפר ערבי קטן מדרום לנחל הירקון, שתושביו התפנו ממנו במהלך מלחמת העצמאות. הכפר שכן במקום בו מצוי כיום אתר “שבע טחנות”, בפארק הירקון שבתל אביב. […]” (שם)
=-=-=-=
השורש של היום עשוי לעורר בכם אסוציאציות רמלאיות, שכן השמות (משפחת) ג’ארושי ו(שכונת) ג’ואריש קשורים מאוד לעיר.
אז הנה על קצה המזלג מויקיפדיה:
“ערביי רמלה מחולקים לכמה תתי קבוצות אתניות ודתיות. הקבוצה הגדולה ביותר נקראת ‘המדנית’ (העירוניים) שמונה את מרבית ערביי העיר העתיקה בנוסף לרוב הנוצרים בעיר. הקבוצה השנייה נקראת פלאחים (כפריים) מקורם מהכפרים הערביים שהיו תחת שלטון העיר לפני קום המדינה, רובם נמלטו בעת מלחמת העצמאות כפליטי פנים אל העיר. הקבוצה השלישית היא האוכלוסייה ‘הבַּדַוִית’ בעיר; רובם מתגוררים בשכונות בדואיות הומוגניות כגון גן חקל א וב והריכוז הגדול בהם הוא ב’כפר’ ג’ואריש הנמצא על הגבול בין באר יעקב לרמלה.
שכונת ג’ואריש היא אחת השכונות הוותיקות בעיר רמלה, רוב תושביה הם ערבים מוסלמים בדואים והיא מונה כ-6,000 תושבים.
שכונת ג’ואריש הייתה ידועה לשמצה בשל שוק הסמים שהתפתח בה החל מסוף שנות ה-80. התוצאה הייתה בניית גדר הפרדה שגובהה 3.5 מטר בין שכונת ג’ואריש לשכונות היהודיות שהוקמו בסמוך לה עם הקמת שכונת גני דן. בשנת 2002 עלתה העיר לכותרות בעקבות סכסוך אלים במיוחד על רקע עברייני בין שתי חמולות בדואיות בשכונת ג’ואריש: ג’רושי וכראג’ה […]”.
לא הצלחתי למצוא את הסיבה או מקור השמות האלה, אך נראה שמדובר במשפחה של טוחנים. אם מישהו יודע – האירו את עינינו.
הקורא Amos Noy האיר עינינו בנושא בתגובות, מוזמנים לקרוא. תודה, עמוס!
שיהיה יום נהדר,
ימאמה, שלו ורני
מיזם ערביט הוא זוכה פרס “קרן שרוני” לשנת 2022.
זהו מיזם התנדבותי ללא מטרות רווח. טעינו במתן קרדיט לתמונה או פספסנו אותו? עדכנו אותנו כדי שנתקן.
